שרת התרבות החדשה, מירי רגב, מדמה את עולם התרבות לעוד שדה קרב שבו עלינו להילחם באויבים שקמים עלינו לכלותינו. היא קוראת "לבלום קולות שמעניקים תחמושת לאויבינו", ומבטיחה לסייע "לאותם אנשים שמבינים שמדינת ישראל לא יכולה להיות מושחרת על ידם". היא לא תיתן יד "לפגיעה בתדמיתה של מדינת ישראל, בחיילי צה"ל ובמסורת שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית". היא לא תסתום פיות, אבל אם צריך לצנזר – היא תצנזר.
זהותה המקצועית של רגב גובשה בשנות שירותה הצבאי ועיסוקה הפוליטי. אבל המסורת, התרבות והספרות פועלות באופן שונה לחלוטין ממבצע צבאי או תמרון פוליטי. החלוקה הדיכוטומית הזאת של מי לנו ומי לצרנו, לא בהכרח רלוונטית בשדות האלה. ביקורת עצמית, "פגיעה בתדמית" ו"השחרה" הם חלק בלתי נפרד מהתרבות. הוצאת המרכיב הביקורתי מהתרבות הופכת אותה למפעל של דוברות ויחסי ציבור.
נכסי צאן הברזל של המסורת היהודית מתאפיינת בגילויים חושפניים וביקורתיים כלפי אבות האומה, כוהנים, מלכים ויותר מכל – כלפי עם ישראל עצמו. אם רגב היתה מצנזרת את כל המקרים שבהם מושמעת ביקורת חריפה כלפי העם והנהגתו הפוליטית והדתית, ארון הספרים היהודי היה מתכווץ פלאים בגודלו ומתרוקן מתוכנו. המסורת היהודית שעליה רגב כה להוטה להגן היתה נפגעת ללא הכר.
הדוגמה הראשונה שעולה במחשבה היא הנביאים, שהתגייסו להציב מראה לפני העם ושליטיו ותיארו את המשתקף בה באופן לא מחמיא וחריף בהרבה ממה שאנחנו רגילים אליו. אין היום מי שמעז לבקר את הממסד הדתי בישראל באופן שבו עשו הנביאים:
(ישעיהו א') יב "כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי–מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי". יד "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא". טו "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ".
כמעט גם אין מי שיעז להטיח ביקורת חברתית בסגנון הנביא עמוס (פרק ד'): א "שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה, פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן, הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים, הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים; הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם, הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה".
ירמיהו, תבוסתן פוליטי קיצוני, דורש כניעה מוחלטת של יהודה לבבל. הוא לא רק מוכיח את העם ואת השלטון, אלא גם מנבא להם חורבן, וזורע דמורליזציה בציבור בשפה שמעוררת חלחלה עד היום. מעניין מתי שר החינוך יחליט להוציא אותו מתוכנית הלימודים.
"דוד ובת שבע", תבליט מאת מאיר גור אריה לפי רישום מאת אפרים משה ליליאן. מתוך אוסף מוזיאון ישראל.
כל הנביאים "משחירים" את דמותו של עם ישראל, אבל השלילה והביקורת שלהם הם לב לבה של המסורת שלנו. אפשר לומר שהם פגעו בתדמיתו של עם ישראל והעניקו תחמושת לאויבינו. אפשר גם לומר שהם שיא אתי וספרותי במסורת שלנו.
לא רק הנביאים מציירים אותנו באופן שלילי, שעלול לתת נשק לאויבינו. התורה עצמה פוגעת בתדמיתנו כשהיא מספרת לנו על אברהם אבינו שירד למצרים, ולמען שלומו וביטחונו האישי היה מוכן להעניק מחסדיה של אשתו למלך מצרים. בהמשך התורה גם "מלשינה" ומגלה לנו כי יעקב אבינו מרמה את אביו העיוור יצחק, וגונב בשיתוף פעולה עם אמו רבקה את הבכורה והברכה מאחיו עשו. מי היה יכול לספק לאויבינו תחמושת טובה מזו?
הסופר המקראי לא חוסך מאתנו גם את הסיפור על דוד המלך, שרואה מגג ארמונו את בת שבע מתרחצת על גג ביתה, "מזמין" אותה אליו ומכניס אותה להריון. כל זאת בשעה שבעלה, אוריה החתי, המשרת בצבא המלך, נלחם מול בני עמון. בהמשך גורם דוד למותו של אוריה במלחמה ונושא את בת שבע לאשה. התנ"ך לא נמנע גם מלספר על אמנון, בנו הבכור של דוד המלך, שאונס את תמר אחותו. אבשלום, בן אחר של דוד, רוצח את אמנון כנקמה על מעשה האונס.
בנם השני של דוד ובת שבע, אותו זיווג מבורך, הוא שלמה המלך – מחברם, על פי המסורת, של שיר השירים, משלי וקהלת. קהלת מביע עמדות הנוגדות את הערכים התנ"כיים ואת תפיסת חז"ל. הוא כופר באמונה בשכר ועונש, מותר האדם על הבהמה ובערך החיים בכלל.
החכמים, מצדם, לא מהססים לפקפק בצלילות דעתו של החכם באדם וקובעים: "מדרך ארץ כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים" (שיר השירים רבה). כלומר שלמה המלך חיבר בצעירותו את שיר השירים, בבגרותו את משלי ובזקנתו לקה בשיטיון.
חשיפת הפגמים, תוכחה כלפי התנהגות פסולה ועימות עם ערכים ודעות, הם מאבני הבניין של התרבות בכלל ושל המסורת היהודית בפרט. התרבות מערערת ומחברת, מטילה ספק ומאששת, מוכיחה ומנחמת ב"דיבור אחד". דוברות, פרסום ויחסי ציבור יכולים להתקיים ולשגשג כשהם נמנעים לחלוטין מתוכחה התרסה ושלילה. אבל ללא ביקורת, אין מסורת. לפחות לא זאת שלנו.
אורנה פילץ היא רבה רפורמית
