ערב אחד לאחרונה הפצירה בי בתי שאצפה איתה בקטע מהתכנית של אלן. ליוויתי אותה למחשב ומולנו ישבו אלן וילד יפה-תואר כבן תשע, עזרא פראח. אלן ביקשה ממנו לספר על עצמו. הוא הרים את כף ידו השמאלית והתחיל: "נולדתי עם אצבע אחת על ידי ועם רגל אחת עקומה". לימים הורידו לו את החלק התחתון של אותה הרגל שלא פעל. את הבוהן השתילו בידו החסרה בתור אצבע שנייה, דבר שאפשר לו להחזיק דברים, ובמקום הכריתה הותאמה לו רגל תותבת. מאז הוא לא מפסיק לרוץ.
עוד באותו נושא:
- ענייה, לא בריאה בנפשה, בוגדת בבעלה – איך השתנו הקריטריונים להפלות חוקיות לאורך השנים
- המאבק של נשות פולין הוא המאבק של כל אישה, בכל מקום
- אמא בסיכון גבוה: הפחד האמיתי שלנו מילדינו העתידיים
עזרא הוא ספורטאי רב-תחומי ומצטיין, והראיון אצל אלן צולם כשנבחר לאחד מחמשת המועמדים לילד ספורטאי השנה של Sports Illustrated. מאז עברו שנתיים, ומשפחתו הקימה עמותה, Team Ezra, שמטרתה לעזור לילדים במצב הדומה לשלו, בארה"ב ומחוצה לה. מאז שהיה עזרא בן ארבע הוא מעורר מודעות לאנשים עם צרכים מיוחדים, ומעביר את המסר ש"זה בסדר להיות שונה", ו"להתמקד במה שיש לך במקום מה שחסר לך". בראיון הוא סיפר על עצמו בגיל שלוש, באמצע משחק כדורסל, כשנכשל ולא הצליח לקלוע לסל. הוא רצה לעזוב הכל, והמאמן שלו הפציר בו לסיים כמו שצריך — “finish well” — כך הוא חוזר ואומר לעצמו עד היום. הוא גם מזכיר שם שזה שאדם נולד עם ארבע גפיים לא אומר שחסרים לו אתגרים בחיים: "לכל אחד יש אתגרים, וכולם בוהים בכולם. אז אתה פשוט חייב לדעת שלהיות שונה זה בסדר ואתה יכול לחלום ואתה יכול לקוות ואתה יכול לגרום לזה לקרות".
חיפשתי נואשות אחר כל פיסת מידע על עזרא בעברית. חשבתי לתומי שהיו רוצים לשמוע על עזרא, בין השאר, כי הוא יהודי. אביו, קלייטון פראח, התגייר ואמו, בהאר סומך, נולדה בטהרן למשפחה יהודית דתית. היא היגרה עם הוריה ואחותה ללוס אנג'לס ב־1979, במטרה לברוח מהמהפכה האיראנית, ולימים הפכה לשחקנית הוליוודית מוצלחת, הידועה בעיקר בזכות הסרטים "התרסקות" ו"משימה בלתי אפשרית 3". את המידע הזה מצאתי בויקיפדיה בעברית, אבל העורכים העדיפו שלא לתרגם את הקטע שמספר על כך שסומך היא אמו של עזרא. אינני יודעת מה הנימוקים לכך, אך קשה לי שלא לתהות אם הסיבה קשורה לכך שלו הייתה משפחת סומך בורחת מטהרן לישראל, סביר להניח שעזרא הגיבור לא היה בא לעולם בכלל. אצלנו, הרי, העדר אצבע, ארבע על אחת כמה וכמה, ועוד רגל עקומה, היה מביא על בטוח חיש מהר להפסקת הריון יזומה.
נולדה בטהרן למשפחה יהודית דתית. בהאר סומך, Everett Collection / Shutterstock.com
כך לימדו אותי בקורס אנתרופולוגיה של הגוף באוניברסיטה בשנות התשעים: בישראל מתבצעות הכי הרבה הפלות, על המומים הכי קלים, בשלב הכי מאוחר בהריון. כל זה תחת חסותו של חוק שנתן סמכות כמעט אבסולוטית לרופאים להחליט על ביצוע הפלות, בין השאר, במידה ו"הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי". בהמשך התפתח ענף נכבד של תעשיית הענק בישראל אותה אני מכנה "כריית נשים": שורה הולכת וגדלה של בדיקות הריון – אנו מבצעים יותר בדיקות הריון מבכל מדינה אחרת – והפלות לצדן. תודות להתערבותם הסדרתית של עורכי דין ממולחים, אין זה נדיר לשמוע על רופאים שממליצים על ביצוע הפלות "ליתר ביטחון", כלומר, ביטחון מפני תביעת פיצויים.
כל זה מתקיים באספקלריה של זכות האשה לאוטונומיה גופנית, וככל הנראה הנשים עצמן (בתמיכה ואולי בדרבון של בני זוגן) מרוצות מאד מניהול הריון הסטנדרטי בארץ, הרי הן משתפות פעולה להפליא. בכל זאת יש לי ספקות בעניין. לדוגמא, כשלפני שנים ספורות, ביקשו אנשי הרשויות להגביל את פועלו של הגולם פרי יצירתם, הם עשו כן לא על-ידי הרחבת טווח הבחירה של נשים, למשל, על-יד מתן ייעוץ לנשים הרות באשר לגידול ילד עם מום, וגם לא על-ידי מתן סיוע ראוי למשפחות המגדלות ילדים עם צרכים מיוחדים. אלא הלכו והגדילו מספר הרופאים המחליטים בנושא, וכן את הסמכויות שבידם.
היה נולד אם משפחתו הייתה מהגרת לישראל? לא בטוח. עזרא פראח, Helga Esteb / Shutterstock.com
אין ספק שנוצר "שיפור" בסטטיסטיקה המקומית בשנים האחרונות, דהיינו, ניכרת ירידה בשיעור ההפלות בגין חשש למום בעובר. לבטח ישנה עלייה במודעות לבעלי צרכים מיוחדים. כבר מזמן אין זה תקין פוליטית לשיר "רק רגליה עקומות נורא". אפילו החל להתפתח כאן תחום אקדמי בשם "לימודי מוגבלויות". ועדיין, כך נדמה לי, לעובר בלי אצבע, גפה לא כל שכן, אין הרבה סיכויים להיוולד בארץ. עדיין, המסר שמועבר אל הורים עתידיים הוא שאמא טובה עושה כל הבדיקות במהלך ההריון, ואת כל ההפלות המומלצות בהמשך, ולו רק "ליתר ביטחון" הוא הוא החשש להיוולדו של ילד "לא בריא".
רק שימו לב לשימוש השכיח בביטוי "לא בריא" על-מנת לתאר את הילד העומד לא להיוולד. בעוד בפועל, פעמים רבות, מדובר בפגם אסטטי בלבד. זהו סימן, לדעתי, לאי נוחות מסוימת מן המצב הקיים בארץ. שימו לב גם איך, בניגוד למדינות אחרות, כמעט לא מדברים על הנושא, לא ברובד הפרטי, ולא ברובד הציבורי. אפילו על עזרא לא מדברים. אלא שבעיני, אין צבוע יותר מאשר לדבר על מושגים כמו קבלה של "אחרים", על המוגבלים שביננו, מבלי לדבר על היחס הרווח להיוולדם מלכתחילה. הרי זה הפיל שבחדר, ואולי יותר נכון, איש הפיל שאיש לא נתן להיכנס בכלל.
אמר פעם שהוא עצמו לא היה מגיע לאן שהגיע ללא מחלתו. סטיבן הוקינג, Martin Hoscik / Shutterstock.com
ניהול דיון כזה, על כל רבדיו, כולל האינטימיים ביותר, דורש אומץ. גם לא בטוח מה יהיו תוצאותיו. אך לפחות נדע שכחברה, התמודדנו עם הנושא פנים-אל-פנים, כמו שצריך, כמו שדרש המאמן של עזרא. שעשינו את המיטב, מבחינה גופנית, נפשית ומוסרית, וגם שקלנו את ההפסדים לחברה כולה. שימו לב שסטיבן הוקינג אמר פעם שהוא עצמו לא היה מגיע לאן שהגיע ללא מחלתו. ואמר לאונרד כהן הגדול: "יש סדק בכל דבר, ככה נכנס האור".
