עזבו אותי מ"כיבוד הדדי" – אני רוצה שוויון

חשבנו שלפחות המאבק האחד הזה של הקהילה הגאה – על קיום מצעד הגאווה – חלף מן העולם.

לפני 15 שנים חשף צבי טריגר את ההומופוביה שבבסיס פסיקת בג"ץ בנוגע למצעדי גאווה (אז בירושלים, במאמרו "בין ירושלים לאום אל פאחם: על מה שיש ועל מה שאין בפסיקת בג׳׳ץ בעניין מצעדי הגאווה בירושלים וצעדת הימין הקיצוני באום אל פאחם"). הוא הראה כיצד בית המשפט העליון מגן בחירוף נפש על הפגנות פרובוקטיביות ואלימות של קבוצות חזקות, דוגמת הימין הקיצוני, ולעומת זאת, מוכן להתפשר על חופש הביטוי וההפגנה של הקהילה הגאה. אבל מאז, עבר כבר יותר מעשור, ובית המשפט לא נדרש להתערב בסוגיה הזאת, כי אפילו משטרת ישראל הבינה שחלה עליה החובה לאפשר לקהילה הגאה לצעוד בגאון, ולדרוש את זכויותיה.

• אולי המצעד הזה יגרום למישהו להדליק כבר את האור
• "כרסום יסודות הדמוקרטיה" זו כבר לא רק זעקה של שמאל קיצוני
• המצעד צעוד יצעד, גם אם לא השנה

אבל פסק הדין שניתן אתמול בבג"ץ לימד אותנו שההומופוביה והאפליה, במשטרה וגם בבית המשפט, עדיין רחוקה מלהסתיים. וכאן המקום להסביר, למה, בכל הכבוד (ואפילו ב"הרכנת ראש" וכמו שאומרים אצלנו בגילדה כשבאמת-באמת חושבים שבית המשפט טעה): פסק הדין הוא הומופובי.

פסק הדין הוא הומופובי בגלל הדברים הגלויים והברורים שנאמרו באולם בית המשפט, כשנציג המשטרה הודה בפה מלא שהופעל עליו לחץ פוליטי לבטל את המצעד. מתן משקל לשיקולים זרים במסגרת החלטה מנהלית הוא טעם משפטי העומד בפני עצמו לביטול ההחלטה כולה, ולמצער, להותרת ההחלטה תוך מתיחת ביקורת נוקבת וחריפה על התנהלות הרשות המנהלית. אבל בפסק הדין אין זכר לקיומם של שיקולים זרים בהחלטת המשטרה.

פסק הדין הוא הומופובי בגלל שהטענה לסיכון ביטחוני היא כל כך מופרכת, שפשוט לא ניתן להאמין לה. כמובן שאיננו יודעים מה נאמר מאחורי דלתיים סגורות ומה ה"מודיעין" שבידי המשטרה. אבל ברור שפיגוע ירי או דקירה אינו מושפע מהשאלה האם הולכים ברחוב הראשי או הצדדי. ברור שהמשטרה לא קיימה שום חקירה ולא מקיימת שום חקירה על בסיס המידע המודיעיני שיש לה. וניתן להניח ברמה גבוה של ודאות ששונאי הלהט"בים לא הקימו תשתיות טרור משוכללות, שמסוגלות לתכנן מראש פיגוע התלוי במיקום של המצעד, ולכן יש צורך בשינוי מיקום המצעד.

לא במקרה נמנעה המשטרה מחשיפת קטע ולו קטן ביותר של המידע שברשותה, שיאפשר אולי לציבור להבין למה בכלל היא מתכוונת. אני מוכן להמר שהמידע הזה הוא ערב-רב של כלום ושום דבר, שנעטף יחד להצהרה של איש מודיעין משטרתי שטען את הדברים בביטחון מלא. אני גם מוכן להמר שהמידע המודיעיני נאסף בבהילות לאחר הגשת העתירה, ובכלל לא התקיים דיון סדור בו לפני ההחלטה על ביטול המתווה של המצעד (וכן, גם היעדר דיון של הרשות הוא טעם בפני עצמו לפסילת ההחלטה, אך גם את השאלה הזאת בית המשפט לא שאל ולא בחן).

בהקשר הזה, צודק פאדי חורי שמזכיר שניהול הליך סודי, מבלי שלנפגעים יש מידע כלשהו על התוכן, ומבלי אפילו שמתקיים הליך של הוצאת תעודת חיסיון כמחויב על פי חוק, נולד בעולם המעצרים המנהליים, ועכשיו כולנו מתקוממים כשהיא זולגת לכל הליך אחר, בזמן שלמעשה יש המון עצורים פלסטינים שכלואים ברגע זה ממש בלי שהייתה להם אפשרות ממשית להתגונן מפני ההאשמות שמופנות כלפיהם (וכיום בהרבה מאוד הליכים המדינה פשוט מדלגת על כל המנגנונים שנועדו איכשהו להגן על האינטרס של הנפגע, כמו הוצאת תעודות חיסיון, הסתרת מינימום המידע, וחשיפת פרפרזות של החומר).

פסק הדין הוא הומופבי בגלל המילים "כיבוד הדדי" החותמות את פסק הדין. למה מתכוון בית המשפט הנכבד כאשר הוא מדבר על כיבוד הדדי? האם קהילת הלהט"ב צריכה לכבד את ההומופובים? או שאולי בית המשפט סבור שכל הדתיים הם הומופובים ולכן כיבוד הדדי משמעו מתן כבוד לדתיים? ומתי בדיוק ביקשה הקהילה "כיבוד הדדי"? הדרישה היא לשוויון, לחירות, לשחרור מדיכוי מיני ומגדרי, להפסקת אלימות שיטתית ומתמשכת נגד להט"בים. דווקא "כיבוד" הקהילה מקבלת כל הזמן. אפילו ביבי מכבד את הקהילה מזכיר אותה בכל נאום שלו באנגלית.

חשבנו שלפחות המאבק הקטן והצר והנקודתי הזה, על הזכות לקיים הפגנה כמו כל קבוצה אחרת, הפגנה ברחוב ראשי של עיר מרכזית, הפגנה שיכולה להציל חיים של מי שהחיים בארון חונקים אותם, הפגנה שמציבה במוקדה את הדרישות הבסיסיות ביותר לשוויון וחירות, חשבנו שלפחות אותו כבר סיימנו.

בואו היום להפגנה: 18:00, באר-שבע.

 —

חגי קלעי הוא עו"ד, מומחה למשפט חוקתי ומנהלי ופעיל בקהילת הלהט"ב