סיפורה של אסתי וינשטיין, החוזרת בשאלה שגופתה נמצאה אתמול (26.6.16) לאחר שהתאבדה, זעזע אותי. מדובר בסיפור שאמור לגרור חשבון נפש כללי במגזר החרדי. "בעיר זו ילדתי את בנותיי, בעיר זו מתי בגללן", נמצא כתוב במכתב הפרידה של אסתי, שהטיבה לתאר את סיפור חייה העצוב בשורה אחת.

לא הכרתי אותה אישית, לכן אכתוב על פי העובדות הידועות על פי דיווחים בכלי התקשורת ועל פי היכרותי את העולם החרדי ממנו יצאה. לפני שבע שנים החליטה לצאת בשאלה ולנטוש את העולם החרדי. ייתכן שכשעזבה את הקהילה בה חיה, אימצה את נקודת מבט שעדיף לעזוב את המגזר החרדי, ואולי החלטתה להתנדב באופן פעיל בעמותת ה.ל.ל. המסייעת לחרדים בתהליך היציאה בשאלה, נבעה מהקושי שהיא עצמה חוותה.

התוודעות לסיפור חייה של אסתי, מעלה שהיא מתה מבפנים עוד הרבה לפני שהתאבדה, בפעם הראשונה, כאשר נאלצה להישמע לתקנות המחמירות של קיום יחסי אישות בחסידות גור – רק בזמנים נקובים ולאחר קבלת אישור ממאן דהוא, כפי שתיארה בטקסט בן 183 עמודים שהשאירה אחריה, בו היא מגוללת את סיפור חייה.  תקנה אחת שנכנסה במהלך הדור האחרון בקהילה אחת, הפכה להיות בחסידות גור לאחת מעיקרי הדת – ולא כך הוא.

בפעם השנייה, נפשה של אסתי עונתה מכיוון שהיה מי שנתן הוראה לבנותיה, לנתק איתה כל קשר. ככל הנראה, לא הצליחה למצוא את עצמה בקהילה החרדית בה גדלה, וכשהחליטה לצאת בשאלה, אלה השולטים בקהילה השמרנית, שאורח חייהם גרמו לאסתי לחפש את דרכה החוצה, הורו לבנותיה כי עליהן לנתק עימה כל קשר. אחת מבנותיה העידה כי מאז נכנסה לדיכאון שרק הלך והחמיר, עד שמתה שוב, הפעם פיזית – מוות ממנו לא תקום יותר.

מצד שני, תמיד צריכים לנסות להבין את הצד השני. עם כל הקושי שבדבר, אפשר לראות שהיה כאן מי שניסה למנוע ממנה להשפיע על בנותיה לעזוב את הדת, כמוה. העובדה שהתנדבה בעמותת ה.ל.ל. לא הוסיפה רבות לסיכוי שבעלה לשעבר והעסקנים המעורבים בסיפור היו מאפשרים את קיום המפגשים בינה לבין בנותיה.

אסתי וינשטיין ז"ל. צילום: פייסבוק

אך דווקא טענה זו, מעידה עד כמה האחראים על שימור שיטה שמרנית זו אינם מאמינים בה בעצמם. לו היו משוכנעים בצדקת דרכם והיו מצליחים להקרין ביטחון בצדקת הדרך בפני בנותיה של אסתי, לא היו חוששים שתצליח להשפיע עליהן באותם מפגשים.

אחת השאלות ששמעתי היום מקולגות בתקשורת הייתה, "האם העסקנים החרדים לא קלטו את משמעות הצעד שהם עושים?", כשהכוונה היא כמובן לנתק המוחלט מהמשפחה. לצערי הרב, התשובה שלילית. דווקא במגזר שגדל על ברכי המושג התלמודי "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו" – כי הוא רוצח גוף וההוא רוצח את הנפש, אין כיום כמעט הבנה לבעייתיות שב"רצח" הנפש.

זו הסיבה לכך שבציבור החרדי לא מטפלים במגוון בעיות. בניגוד לתפיסה הרווחת והאופן בו מוצגות סוגיות אלה בסדרות טלוויזיה העוסקות בציבור החרדי, לא מדובר כאן בניסיון לטאטא את הסיפורים המלוכלכים מתחת לשטיח, ואפילו לא בשמירת הכביסה המלוכלכת בתוך הבית. האמת היא שפשוט אין מספיק הבנה ומודעות לנושאים אלו.

בכל זאת אני אופטימי. מדוע? החברה החרדית עוברת תהליכים של התעמקות בבעיות הפנים-קהילתיות שלה. בשנים האחרונות חל שינוי הדרמטי בהתייחסות החרדית למקרי אונס ופדופיליה. אם בעבר היה איסור חברתי לפנות למשטרה, וכל רב או סתם חרדי שנחשד במקרים חמורים אלו, זכה לגיבוי מוחלט במקרה הרע ולשתיקה והשתקה במקרה היותר טוב, כיום, אנשים רבים מהקהילה החרדית מוקיעים את האנסים בראש חוצות. ניתן לקוות שבעתיד, סוגיות נוספות יקבלו מענה הולם.  

—

הכותב הינו איש תקשורת חרדי