בארבע השנים האחרונות קבענו את ביתנו, משפחתי ואני, בקיבוץ ברור חיל. רוב מי ששמעו על הקיבוץ מכירים אותו בתור "הקיבוץ הברזילאי הגדול בעולם" (למרות שהוקם דווקא על ידי גרעין מצרי, רגע לפני ההכרזה על המדינה, אבל זה עניין אחר). בעשור האחרון גם הוא נכנס למעגל ישובי "עוטף עזה" (או מה שנקרא, לאחרונה, "חוטף עזה") וככזה זוכה לחמש עשרה דקות התהילה מדי פעם בפעם, עם עירוב של כדורגל, רקטות, פורטוגלית וקיבוצניקיוּת "שורשית".

הגענו לכאן, לאחר תהליך חיפוש באזור, ואז התברר לי העבר המפואר של הישוב – הוא נבנה בסמוך לברור חיל הקדומה. המקום שבו עשה רבן יוחנן בן זכאי את שנותיו האחרונות ובו נפטר (מקום קבורתו הנודע ברבים, ליד הר מירון, מפוקפק). ברור חיל היה מרכז רוחני בימי שלטון הרומאים ומוזכר בסנהדרין כמקום שבו היה ניתן לקיים, רחוק ממרכזי השלטון, את מצוות ברית המילה. "אור הנר בברור חיל" (מסכת סנהדרין) סימל את הקיום היהודי שעוד נותר, רגע לפני מרד בר כוכבא וההשמדה הכמעט גמורה של הישוב היהודי בארץ ישראל.

בימים הללו, ימי בין המצרים, בין י"ז בתמוז לתשעה באב, מקבלים הימים ההם משמעות יתרה. ימיו של רבן יוחנן בן זכאי היו ימי חורבן הבית השני והוא מת כמה שנים לפני חורבן ביתר, שסימל את נצחון הרומאים על בר כוכבא. הימים ההם בזמן הזה יכולים ללמד אותנו לקחים חשובים גם לנו, כאן ועכשיו:

על קנאות וחורבן– בסופו של עניין לא "שנאת חינם" כפשוטה הביאה לחורבן בית המקדש השני ואובדן הריבונות היהודית בישראל, אלא מרד הקנאים. המרד שהחל בגליל, קיבץ כמה קבוצות של מורדים, חלקן רצחניות וקיצוניות (הסיקריים, ברית הבריונים) שהכריזו על עצמאות מול הרומאים. הקנאים הפסידו מאחז אחרי מאחז עד שהתבצרו בירושלים. שם, בירושלים הנצורה שרר מצב איום של רעב ושל סכסוכים פנימיים בין הפלגים. רבן יוחנן בן זכאי היה ראש המתנגדים למרד. הוא הבין שיביא חורבן. לאחר שהקנאים שרפו את מחסני התבואה, כדי שהיאוש יניע את תושבי העיר ללחימה חסרת פשרות ברומאים, הוא החליט לעזוב את העיר. הקנאות וחוסר הריאליות הובילה לחורבן בית המקדש ובמרד הבא, מרד בר כוכבא, להשמדה המונית וגלות של 2,000 שנים, של יהודי ישראל.

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצ'סקו האייז, 1867

ניצחון המהות על הכוח– נחזור לרבן יוחנן בן זכאי. כדי לחמוק מהעיר הוא עשה עצמו מת ובסיוע אחיינו, ראש ברית הבריונים, הצליח לחמוק מן העיר ולהגיע לנציב הרומאי, אספסיאנוס. מסכת גיטין מספרת על המפגש הדרמטי. בן זכאי מנבא שאספסיאנוס יהפוך לקיסר (מה שאכן התממש) ומבקש ממנו "את יבנה ואת בנותיה". רבן יוחנן בן זכאי, "ראש השמאל" במונחינו הפוליטיים הצרים, מבקש לשמר בתי מדרש יהודיים כדי להציל את היהדות הרוחנית. הוא עושה הכרעה ברורה ומציל את המהות היהודית, המבוססת על טקסטים, למידה ובניית דרך חיים.

חשיבות הקולות המגוונים– החורבן הגיע בשל השתקת הקולות הספקניים, למול הקנאים ולמול בר כוכבא. מסכת תענית מספרת על ימי המצור על ביתר. לאחר האופוריה של גירוש הרומאים והעצמאות למשך שלוש שנים, שמטפח רבי עקיבא במשיחיות לא מבוססת – הרומאים כובשים מחדש את הארץ וצרים על ביתר. רבי אלעזר המודעי, שהיה דודו של בר כוכבא, התפלל למען העיר. בשלב מסוים חשד בו בר כוכבא שהוא מקיים קשר עם הרומאים והרג אותו בבעיטה. בשל כך, על פי המסורת, נחרבה העיר.

הרוח והחומר–  מדובר, כמובן, בסמל. הניצחון בקרב לא נתפש כפרי של טקטיקה צבאית, אלא כקונפליקט רוחני. ברגע שהחומר – שהכוח לשם כוח (ובר כוכבא היה אות ומופת לכך) – מכלה כל חלקה טובה וכל ספק ולא נותן מקום לרוח: ההפסד מובטח.

תשעה באב מציין, כמנהג היהודי (החיובי) לקבץ אסונות, את הגזירה על דור המדבר שלא להיכנס לארץ, את חורבן שני בתי המקדש ואת חורבן ביתר. בימיה הראשונים של המדינה הציע מנחם בגין לקבוע גם את ציון שואת היהודים במאה ה-20 ביום תשעה באב. מצד אחד זה ניסיון נועז לקשור את החורבן המדיני עם חורבן היהדות באירופה ומצד שני לצמצם את האינפלציה של הימים "הציוניים" שנקבעו במנותק מהמסורת היהודית בת אלפי השנים.

כל אחד יכול להשתמש בלקחים הללו וברבים אחרים. תשעה באב הוא יום האבל היהודי העמוק ביותר ואמור, לפי המסורת, להפוך ליום של שמחה על כינון הלאומיות מחדש. השבת שלפני תשעה באב נקראת שבת "חזון". ההצעה של הנביא ישעיהו שמציע את "חזונו" (במובן של נבואה) על החורבן, היא "חדלו הרע, למדו היטב, דרשו משפט.. ריבו אלמנה". כלומר: מיקוד בבניית החברה פנימה. ללא פולחנים, זבחים ופאר מנקר עיניים, אלא צדק חברתי שנבחן ביחס ליתום, לגר ולאלמנה.

ימי בין המצרים שלנו, עם מלחמת עזה המי יודע כמה, מפתה אותנו לעסוק בטקטיקות צבאיות, מנהרות, חטיפות וכו'. כל זה חשוב לעצמו. אבל, ההצדקה לקיום שלנו והחוסן הלאומי תיבחן ביכולת לנהל שיח מורכב ורב דעות, לבודד את האלימות ו"מחפשי הבוגדים" למיניהם (בריתות הבריונים של ימינו) ולא להטביע את העני, היתום, הגר והאלמנה, תחת משקל ה"צרכים הבטחוניים". זה אתגר ענקי שעומד לפתחנו. ימים יגידו האם נעמוד בו. צום משמעותי לצמות ולצמים.

אבי דבוש הוא מנהל תוכניות בארגון שתיל