בשבועות האחרונים מסתובבים שומרי מצוות רבים עטורי זקן בגלל מנהגי אבלות של ספירת העומר. גם אני נאלץ לדחות מבטים חוששים, ולהסביר שמדובר בזקן של ספירת העומר. השאלה היא מדוע מי שאיננו מקפיד על כל מצווה קלה כחמורה, מקפיד דווקא על מנהגי אבלות שנקבעו בעקבות מותם של 24,000 תלמידים של רבי עקיבא, בתקופה זו, על פי המסורת? התשובה לוקחת אותנו לעצם ימינו אנו.
השבועות הלאומיים נמתחים מפסח, חג החירות וכינון המיתוס על יצירת האומה העברית, אל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי ישראל ועד יום העצמאות. מן הגאולה והתקומה התנ"כית ועד התקומה המדינית של מדינת ישראל, מדינת העם היהודי.
ה' באייר תש"ח, יום הכרזת המדינה בתל אביב, קטע כמעט אלפיים שנה ללא עצמאות מדינית יהודית. ימי העצמאות האחרונים היו בשלטונו הקצר של בר כוכבא, שכונן ממלכה יהודית לשלוש שנים. אך טבעי הוא, לכן, למתוח את הציר עד לל"ג בעומר. בר כוכבא הוא מנהיג נשכח ונדחק במסורת היהודית שגויס מחדש בידי אבות הציונות. אלו ביקשו "יהודי חדש", מלא כוח וגבורה, ומצאו את בר כוכבא, שהצטיין בגבורה מלחמתית וכוח פיזי מפורסם.
נאלץ לדחות מבטים חוששים. דבוש עם זקן
***
אלא שהדברים לא פשוטים כל כך. ה"השכחה" של בר כוכבא לא היתה תמימה. היא נשענה על העובדה ההיסטורית החותכת, שבר כוכבא (שחכמי ישראל כינוהו עוד בחייו "בר כוזיבא") הוא המנהיג שהביא לחורבן הגדול ביותר של היהדות המדינית והיהדות בכלל, גדול עוד יותר מחורבן השואה. תוצאת המרד המטורף, במונחי ריאל פוליטיק, היתה גלות של כאלפיים שנה, סיום תקופת שגשוג ליהדות תחת שלטון הרומאים ומוות של יותר מחצי מיליון יהודים, רובם ברצחנות חסרת אבחנה של חיילי הלגיונות הרומאים אשר דיכאו את המרד ביד קשה.
כיצד הצליח בריון חסר תבונה מדינית להוביל למרד מקיף וחסר תוחלת שכזה? שתי מילים: רבי עקיבא. רבי עקיבא היה רב כריזמטי שעסק בתורות סוד, והצליח להגיע למעגלים של עשרות אלפי תלמידים בזמן קצר. הוא הגיע ממעמד נמוך של רועי צאן אנאלפביתים ועלה לגדולה באופן מסחרר. רבי עקיבא גיבה את בר כוכבא, טען שהוא-הוא המשיח, ונתן לו את הלגיטימציה שלה היה זקוק.
רבי עקיבא אף הגדיל לעשות וחייל את תלמידיו. עשרות אלפי תלמידים הפכו לחיילים והיו לשמן העיקרי בגלגלי המהפכה הצבאית, שהסתיימה בטרגדיה. לא "משום שלא נהגו כבוד האחד בשני" מתו התלמידים ב"מגפה", כפי שנאמר בתלמוד (שהיה מחויב בצנזורה בנושא), אלא משום שהוקרבו על מזבח המרד המטורף של רבי עקיבא ובר כוכבא, שבשיא הפרנויה שלו רצח גם חלק מחכמי ישראל, שהתנגדו לו.
מנהגי האבלות של ספירת העומר וציון המרד בל"ג בעומר יכולים וצריכים להיות חיסון ללאומיות המזוקקת המוזרקת לכולנו לוורידים בשלושת השבועות מליל הסדר ועד למוצאי יום העצמאות. הם יכולים וצריכים להיות מועד להבנה היסטורית של הנפיצות המסוכנת בחיבור בין משיחיות דתית, הנהגה צבאית ומנהיגות פוליטית-מדינית, הנפיצות המסוכנת של דיקטטורה של אנשים חסרי מעצורים, המייצרים מציאות. במקום זה ישירו ילדינו "כל העם אהב אותו" ו"רבי עקיבא איש צנוע". זיכרון היסטורי הוא עניין דינמי ודיאלקטי. הפרויקט של העלאת בר כוכבא על נס יכול להפוך לפרויקט של חיסון ללאומיות מוגזמת. למען הסיכוי הזה אני דבק במנהגי האבלות ההלכתיים של ספירת העומר, אֵבֶל על מות עשרות אלפי החיילים, תלמידי רבי עקיבא.
אבי דבוש הוא מנהל תוכניות בארגון שתיל ומקום שמיני ברשימת מרצ
