עוד מעט נלך לשיר בכיכר. כל אחד בכיכר עירו, או בכיכר ביתו או בכיכר לבו. כולנו נשיר ונבכה בקתרזיס לאומי גדול וקולני ולח ומלוח.
מה יפים שירי הזיכרון שלנו! "אומתם לא היתה להם אם, לא ידעה בצאתם לדרך", "אז החליט אליפלט כאילו הוא מוכרח את המלאי לחדש", "רעי נא אמרו והגידו, היש עוד פלמ"חניק כמו יורם, תגיד לי אתה, מה עושים עם חובש שכמותך, כל זה מתל ומגדות נחל יהיה ונפש לזכור בה את כל הלחנים ובשובו מהומם ופצוע, אז אותך הבאתי אל הכפר, היום הוא יום מותי, ומה אברך לך עוד?!"
כמו סמים טובים השירים האלה של יום הזיכרון. סמים טובים שגורמים לך לשכוח את טרדות היום-יום, את המתבגרים המתישים, את הפרנסה הדוחקת, את הלקוחות הזועמים. אתה נשאר רק אתה וכאבך האישי, הפרטי, הקולקטיבי, הצודק כל כך!
הו! כמה נעים להיות צודק לפעמים! יזכור עם ישראל, מנשרים קלו, מאריות גברו, ומה אברך לך עוד?
וכמו סמים טובים, הם גורמים לך לרצות עוד ועוד. עוד אחי הצעיר יהודה, עוד ארץ טובה שהדבש בעורקיה, עוד בשביל אל הבריכות. מתודלקים מפוליקר מהשבוע שעבר, אנחנו לוקחים עוד מנה ועוד מנה מהרדיו:
אך שבעה ימים סמים בחינם
ושבעה ימים בוכים בגינם
– ושבעה ימים (עוד מעט אינם).
תענוג.
כל כך עצובים אנחנו, כל כך אוהבי אדם, כל כך יפי בלורית ותואר, שכמעט אפשר לשכוח שזה אנחנו שמעלים את הרוגי המלכות האלה לעולה. כמו היוונים שהיו שולחים שבעה בנים ושבע בנות למינוטאור בכרתים, כך גם אנחנו, עשרה לוחמים פה, שני אוטובוסים שם, שלוש דקירות במהומות הכותל שארגנו בחורף, 70 הרוגים במלחמונת שסידרנו בקיץ. שלא יהיה משעמם חלילה.
כל כך אנחנו עצובים מכל המלחמות והמתים, ששכחנו שכבר יותר מ-40 שנה עברו מאז מלחמות הברירה שלנו. מאומה של בקש שלום ורדפהו, של הנה מוטלות גופותינו, הפכנו לכמה שבטים מחרחרי מלחמה כאן בקורבניסטן היפה שלנו, שדם בנחליה כמים נוזל. מהי ישראל עבור העולם אם לא אומה גסה, אלימה ומתבכיינת, שאחרי שהיא משתינה על שכניה מהמקפצה ויורקת בעינם של ידידיה, גם לא שוכחת לקנח באיזה "כולכם אנטישמים" ו"לעולם לא עוד" עסיסי.
לכל איש יש שם, בייבי. ולכל כדור יש כתובת.
כל כך אנחנו מכורים לעצב, ליגון, לשירים, לסיפורי ההרוגים, ששקט הוא רפש. אנחנו מכורים למלחמה, לסכסוך. פעם היינו יוצאים למלחמה. היום אנחנו יוצאים לסבב: אינטרוול קטן של אלימות, פרסומות, שיר עצוב של אלתרמן – וחזרנו. מלחמה שאף פעם לא די לה, היא אף פעם לא במקום אחר.
בלי להתבלבל, אנחנו מספרים על קדושת החיים ועובדים את אלי המלחמה ושוב ושוב בוחרים בהם. אנחנו מקדשים את המוות, מכורים לצוללות גרמניות, מטוסים אמריקאים וסוללות טילים שחיזקנו לבד פה בתעשיית הנשק המשגשגת של ציון. כל שנה אנחנו עוצרים כדי לבכות באיזה חלקה צבאית, וכל שנה אנחנו מתיכים עוד ועוד אנשים צעירים לתוך עגל הזהב של השכול שלנו, שרק הולך וגדל. לא באמת נראה את הימים האחרים. לא באמת.
ואיזה חוכמה קולקטיבית תדע לעמוד מול צערן של אם אחת, בת אחת, רעיה אחת, אחות אחת – ולהגיד להן שכולנו טועים? הרי אדוני הארץ הם שמתפרנסים מתעשיית המוות. במדינה שהתעשייה שלה היא פטיש – כל הבעיות הן מסמרים. ואם לא נחבוט ונכה בעוד בעיה ועוד בעיה, איך נמשיך לקיים את הוגי הנשק ומפתחי הנשק וסוחרי הנשק וספקי הנשק שלנו?
עגל הזהב ביצירה של ניקולה פוסאן, 1634
מוטב לעצור ליום אחד בשנה ולבכות. זה טוב לעסקים. השירים באמת יפים נורא, והבכי של האם, הבת, הרעיה, האחות, העלבון שלהן כשמספרים להן מי אנחנו ומהו היום הזה – כל אלה הם הלובי הכי חזק כאן בספרטה.
ואפילו כתב הבוס, "האומה שטופת דמע וקסם". כמה שזה עצוב, ככה זה מצטלם פצצה.
וככה זה יהיה תמיד. חלום על יתומים מתוקים, על הורים שכולים שותקים וחזקים, על אלמנות עצובות. כל האנשים האלה שהם ישראל היפה, שהקריבו את היקר מכל, שאוי ואבוי אם הם ישמעו שהיקר מכל הלך כדי לפרנס עוד גנרל, שאחרי שעלה לנו מיליונים בשכר ובפנסיה, עולה לנו מיליארדים בעמלות על עסקאות נשק.
אז מוטב לא להגיד כלום. מוטב לשתוק ולהמשיך לשיר, ולהמשיך לטפח את גזע האדונים שמתים לפעמים על קידוש השם. נמשיך לשתוק ולבכות. לשתוק ולשיר, לשיר כמה כמה שהם יפים וצעירים וזכים וטהורים.
נתתי לו כל שאפשר לי לתת
שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד
ויד מעודנת, ואופניים חשמליים
ומה אברך לך עוד?
ואם נחשוב עליהם מספיק חזק, על כמה יפים הם וצעירים וזכים וטהורים, אולי נצליח להמשיך לא לשים לב כמה רקוב, מכוער וציני המנגנון ששולח אותם אל מותם, ואחר כך מארגן לנו שירה בציבור בכיכר.
