״ומה עם הכיבוש?״ שאלה עינת פישביין את אור-לי ברלב בסדרה הכתבות על מנהיגי מחאת הגז שהתפרסמה כאן. ״ואם אני ימנית?״ השיבה לה בשאלה ברלב ובכך הפרה את שלוותי. שלא תבינו אותי לא נכון, אני הכי הייתי רוצה שתהיה השתתפות רחבה במאבק נגד שוד הגז ושהוא יצליח, אבל מאז שקראתי את השורות האלה, אני מסתובב בחשש שטעויות קיץ 2011 חוזרות על עצמן כמו קללה. מה שכעת החליף את המאבק להורדת יוקר המחייה, הוא המאבק לחלוקה צודקת של הרווחים ממשאבי הטבע. אמנם, צודקים הנאבקים ברצונם להפיק תשואה גבוהה ככל הניתן ממכנה משותף רחב, אבל כשארז צדוק מנהל קרן הגידור אביב גלובלי ומתנחל מאלקנה, נואם בהפגנה בכיכר הבימה אומר "עזבו דתיים-חילוניים, עזבו קפיטליזם-סוציאליזם", מתגלה סימפטום של בעיה מהותית ששומטת את הקרקע הערכית עליה המאבק הזה ניצב.

אין לי ספק כי ברלב ויתר מנהיגי המאבק מונעים ממוטיבציה אחת טהורה: מלחמה למען הצדק. בעיניה (כמו גם בעיני) אפשר לפסוק באופן חד משמעי, כי המתווה שהממשלה מעבירה כעת היא אי-צדק מובהק. אבל כיצד לעומת זאת, שליטה צבאית מתמשכת במיליוני בני אדם ונישולם מכל אחד מן הסעיפים של מגילת זכויות האדם, היא משהו שניתן להתווכח עליו, דבר שאיננו משהו מוחלט? גם אם חלומנו יתגשם, וילקחו תמלוגים הגונים, שלא לומר אם הגז יולאם – הפלסטינים החיים בגדה המערבית, לא יהנו מן המשאבים האלה. אדרבא, הכספים האלה יופנו כנגדם בעוד ועוד תקציבי בטחון שימשיכו את תועבת הדיכוי שבו נחטפים ילדים ממיטותיהם בלילות והוריהם אינם יכולים להשפיע על גורלם באף דרך, שכן אין להם זכויות אזרחיות.

ההון הרב הזה ילך בראש ובראשונה למערכת הביטחון, שכנציג שלה הובא טייס קרב (במיל.) שנאם אף הוא בהפגנה בהבימה, ולהתנחלויות שתושביהם מוזמנים על ידי ראשי המחאה להיות שותפים לה.

אולם, כל עוד אנו חיים במציאות שבה מכריז ראש הממשלה כי המצב הקיים הולך להימשך לאורך זמן, אין כל הצדקה מוסרית לכך שכשאנחנו צועקים בכיכרות ״זה הגז של כולנו״ – לא נתכוון גם לפלסטינים. אם אנו נאבקים על צדק, בואו ניאבק על צדק לכל. בין הים לירדן חיים מספר דומה של ישראלים ופלסטינים. ישראל מתעקשת כבר קרוב לחמישים שנה לשמר מצב של אי שוויון בין יושבי הארץ. לא ניתן בצורה הוגנת לטעון כי משאבי טבע הנמצאים בשטח הימי של ישראל שייכים רק לאזרחיה החיים בתוך גבולות 67' ולמתנחלים שחיים מעבר להם, אך לא לפלסטינים המתגוררים שם. אם הגז לא שייך לפלסטינים מסיבות טריטוריאליות, אז על ישראל לצאת מן הטריטוריה הזו. אבל אם ממשיכים להישאר בגדה המערבית הרי שהמשאבים צריכים להתחלק כפי שצריכים להינתן זכויות אזרחיות. כל דרישה בעד חלוקת משאבי הגז איפוא, חייבת אם היא רוצה לקדם צדק, לבוא לצד דרישה למימוש זכויות קולקטיביות של העם הפלסטיני, ללא קשר לכמה מדינות תהיינה כאן בסופו של דבר. עד אז המשך מאבק הגז במתכונתו הנוכחית תחת סיסמאות כמו "גם ימין וגם שמאל מפרקים את המונופול", הוא תרומה נוספת להעמקת מציאות הדיכוי ואי השוויון.

צילום מההפגנה אמש בתל אביב: חן וגשל

גם אותי קוממו דבריה של עירית לינור, לפיהם הקרן החדשה לישראל היא זו שמניעה את המאבק. ראשית, משום שמדובר בשקר גס על חבורת אזרחים שפועלים בהתנדבות למען הכלל והם משלמים עליו מחיר יקר. שנית, וחמור לא פחות מכך, הוא הנסיון הנואש להכתים את המאבק כ"עוכר ישראל". לינור מנצלת דימוי ציבורי שנרקח במסע רדיפה פאשיסטי של ארגוני ימין, לפיהם ארגון לגיטימי שמקדם יריעה רחבה של פעילויות למען החברה האזרחית בישראל, כאילו פועל להכחדתה של המדינה.

הפאניקה שאחזה במארגני המחאה להתנער מן הדימוי זה היווה אימוץ מסוכן של הנראטיב השקרי הזה לפיו המאבק פסול אם הוא פוליטי. במקום להתעלם מן הטענות הריקות הללו, מובילי המאבק משקיעים אנרגיה עצומה להפריכן. כדי להוכיח שאינם אנארכיסטים, הם מגייסים את ההשתתפות בהפגזת הכור בעיראק, וזאת כדי לקבל את הזכות להשמיע עמדות שנחשבות ללגיטימיות בעולמם של עירית לינור ובן דרור ימיני. בכך עושים מובילי מחאת הגז עוול אדיר. יתכן שרבים מן החברה בישראל מעדיפים להכחיש את קיומו של הכיבוש, אבל מה שלא ניתן להכחיש הוא קיומם של בני אדם כבושים. הצורך לנתק מנושא הגז את הסכסוך הפנימי של החברה הישראלית סביב נושאים מדיניים, מאפשר כי תהיינה בשיח על צדק, שתי עמדות שוות בתקפותן אודות חוסר השוויון בין ישראלים לפלסטינים. אבל המאבק הזה כעת הוא על חלוקת משאבים צודקת בין הכובשים לבין עצמם בשעה שאין אופק לחיים צודקים של הנכבשים. בכך הוא הופך לאמצעי נירמול של דיכוי המונים.

בלב לא קל אני משמיע ביקורת כלפי התנהלות המאבק הצודק הזה, שבו נוטלים חלק גם קבוצות ויחידים שנאבקים נגד הכיבוש ובעד שוויון בין יהודים וערבים. אבל באורח אירוני, בכתיבת שורות אלה למעשה הענקתי תרומה גדולה למאבק נגד מתווה הגז משום שסמולן שמבקר אותו מהווה תשובה מצויינת לעירית לינור ולדומיה. אבל יש לזכור כי כך או אחרת, מאבק הגז הוא מאבק בעל אורך חיים מוגבל – לבסוף אחד הצדדים ינצח. בבוקר שאחרי סיום המאבק החשוב הזה, עדיין נהיה באותה חלקת ארץ שבה ישנה עליונות יהודית ששורדת באמצעות דה הומניזציה של אחר. המאבק על הצדק בשני המקרים דומה, רק שקומבינת הגז היא נסיון לבצע גזל במחשכים, ואילו הכיבוש הוא עושק שמתבצע לעיני כל באור השמש כבר קרוב לחמישים שנה.