יותר מארבעה חודשים חלפו מאז שהוכרזה הפסקת האש ונגמר "צוק איתן". הפסקת האש נקצבה לחודש, וחוסר הוודאות בנוגע להמשך שלה הותיר רבים מהתושבים במועצה אזורית אשכול עם הקושי להמשיך בשגרה. רבים מהתושבים, בעיקר בישובים שצמודים לגדר עם הרצועה, נותרו עם תחושות חוסר אמון בהנהגת המדינה והצבא, תשישות, בדידות, בלבול, כעס ופחד שהלחימה תתחדש. וכך למשל בראש השנה, מועד סיום הפסקת האש הזמנית, התרוקנו רוב הישובים שצמודים לגדר ממשפחות עם ילדים, מחשש שהאש תתחדש.
ההתייצבות היחסית של הפסקת האש בשלושת החודשים האחרונים איפשרה חזרה הדרגתית לשגרה מסוימת. בנפשם של רוב התושבים נוצרה רקמה עדינה ושברירית שמגינה ומאפשרת להם להמשיך הלאה. עם זאת, כמעט שאין קהילה או משפחה, בישובים שצמודים לעזה ובקהילות רבות אחרות באזור, שהחרדה והכאב אינם מנת חלקן.
אין יום שאני לא שומע אנשים, למשמע השאלה הטריוויאלית "מה נשמע?" – עונים "לאט-לאט". בתשובה הזאת מתגלמים נסיונות ההתאוששות האטיים של מי שמנסים לארגן את חייהם במציאות חדשה, לאחר שחוו שבר גדול. בגלל הפער בין מה שחוו הקיץ תושבי אשכול לבין מה שחוו יתר תושבי ישראל והקושי להבין את מה שעבר עלינו מתגברים רגשות הבדידות. תחושת רבים מהתושבים כאן היא ש"זר לא יבין זאת".
אני חושב שנפשם של רבים מדממת והייאוש תוקף אותם מסיבה אחת עיקרית – הם לא מאמינים ואין בהם תקווה שהסיוט לא יחזור. מעבר לכך אין תחושה שנעשה מאמץ אמיתי וכן מצד הנהגת המדינה לשנות את הריטואל ההרסני והאכזרי בחבל ארץ זה. הדבר משול לילד שמכים אותו שוב ושוב בצורה מתמשכת והוא חש לא מוגן – שלא מרחיקים אותו מאזור הסכנה, לא מרחיקים את הסכנה ממנו וכל הזמן אומרים לו "אין מה לעשות, בקרוב תחטוף שוב". תחושה זו נכונה הן לגבינו בישראל והן לגבי הפלסטינים בעזה.
מעבר לכך ההרגשה של רבים כאן היא שלא מכירים בתחושותיהם. הם חשים נטושים ומופקרים. וזו התנהגות שמסכנת את שלמותנו כמדינה. ישראל, אני חש, מתנהגת כאדם שמזניח פצע שנפער בו וישנה סכנה שהפצע יזדהם ויפגע באברים אחרים בגופו. מי שלא יחקרו ויעניקו טיפול יסודי היום לאשכול ייפגעו באופן דומה בעצמם במקום אחר בארץ.
בית שנהרס במהלך מבצע "צוק איתן". צילום: ויקיפדיה
*
לאחרונה נפוץ השימוש בצירוף המלים פוסט-טראומה, לדעתי מבלי להבין את מורכבות החוויה האנושית הזאת. אפשר אולי לפשט ולומר שחשיפה לאירוע טראומתי מסכן חיים יוצרת בו-זמנית כמה מערבולות בנפש: מערבולת הטראומה, מערבולת ההתמודדות והריפוי ומערבולת הצמיחה. זה מין מאבק של גופו ונפשו של האדם להתארגן מחדש לנוכח המצוקה והזעזוע שתקפו אותו.
בשלב הראשון כל תגובה לארוע חריג נחשבת נורמלית וכל אדם מגיב למצוקה בדרך אחרת: יש מי שלבו יהלום בחוזקה, אחר יקפא במקום, יש מי שיימצא באי שקט, או שיבכה ללא הפסקה. במקרים רבים לנפש האדם יש הכוח והיכולת לחזור לאיזון גם ללא כל עזרה. יש מי שימצאו בכוחות עצמם את דרכי ההתמודדות. אחרים יהיו זקוקים למה שנקרא "עזרה ראשונה נפשית" שתסייע להם להקל על סבלם הזמני ולהחזירם לתפקוד.בזמן המלחמה היו באשכול כ-1,300 תשובות למצוקות מסוג זה על ידי צוות טיפולי רחב שנוצר כאן, וכולל את כל גורמי הטיפול. הצוות הטיפולי הזה סייע, בכל דרך אפשרית, בהשקטת אותן מערבולת הטראומה.
נהוג לומר ש-80 אחוזים מהאוכלוסייה שנחשפה לסיטואציה טראומתית חוזרת לאיזון בתוך כשלושה שבועות עד חודש. "צוק איתן" היה ארוע יוצא דופן באורכו: במשך חודשיים נמצאו הישובים שלנו בתוך שדה קרב עקוב מדם, אחרים חוו עקירה ממושכת מבתיהם – וכל זה אחרי 14 שנים של חשיפה לסכנת חיים בכל רגע נתון.
דימוי: ויקיפדיה
בתגובה יש ילדים (ומבוגרים) שפריחות הופיעו על גופם, אצל אחרים מחלות התפרצו לפתע, יש מי שהגרון לא הפסיק לכאוב להם, שסחרחורות הופיעו ללא הפסקה, המערכת החיסונית נחלשה. בעצם הגוף ביטא את מה שהנפש לא מסוגלת להכיל. יש חרדות, פחדים, הימנעות מלעשות דברים, פלאשבקים של הארוע הקשה, דריכות גבוהה עד כדי קושי לישון כשכל רעש מקפיץ ולא נותן מנוח. ויש דיכאון, כאילו הנפש מתכרבלת בתוך עצמה, אבלה ומנסה להיערך מחדש להתמודדות עם המציאות.
אצל ילדים הדיכאון מתבטא לעתים בתוקפנות, אי שקט וחוסר ריכוז. סדרי העולם שהשתנו לילדים מקשים עליהם לחזור לסדר היום ולמשמעת רגילה, והיכולת להתרכז במשימות לימודים השתבשה אצל אחרים.גם מבוגרים רבים קצרי רוח, תוקפניים ומגיבים בעוצמה לגירויים שבעבר הגיבו אליהם במתינות.משפחות ויחידים רבים שחוו מצוקות קודמות תקשים להתגבר אחרי המכה הנוספת שניחתה עליהם ב"צוק איתן". קשיים אלו ורבים אחרים מצריכים התערבות נוספת וכיום אפשר לומר שיותר מ-20 אחוזים מבין הילדים באשכול (כ-700 ילדים ובני נוער) מצויים בתהליכים של טיפול פסיכולוגי והבעתי, תהליך שיימשך עד סוף השנה וימשיך כנראה, לפחות אצל חלק מהילדים גם בשנה הבאה. עשרות מטפלים גויסו למשימה זו (חוץ מהמטפלים הקבועים) ועדיין הם לא עומדים בכמות הפניות.
בטיפול מעבדים את הטראומה, מעניקים כלים לריפוי וצמיחה ומעניקים מענה לילדים, מבוגרים וקהילות. לאחר ארבעה חודשים מסיום המבצע יש תחושה שהילדים מצליחים לחזור לעצמם בקצב מהיר יותר מהמבוגרים. אבל ברור שהילדים, שעיניהם נשואות להוריהם, יתקשו להתמיד ולהתקדם אם יראו מולם עיניים כבויות ודכדוך. לדעתי הריפוי לא יבוא רק מפנייה של ההורים והאוכלוסייה הבוגרת באשכול לחדרי הטיפול או לשיח קהילתי – אלא רק בעזרת תהליך שבו כולנו נזכה ממנהיגינו למסר של תקווה ולצעדים מעשיים של חיזוק.
*
הוצאת החיילים ששמרו ונתנו תחושת ביטחון היא דוגמה שמשלבת בתוכה גם את העדר ההבנה למצבם של התושבים וגם את חוסר האמון שעדיין לא שוקם בין התושבים לבין הצבא והנהגת המדינה. רבים כאן תוהים: אם תהיה חדירה לקיבוץ, מי יגן עלינו?היכן המכשולים והמערכים הטכנולוגים שימנעו קיומן של המנהרות ההתקפיות?
אבל השאלה שבולטת ביותר נוגעת לממד התקווה עבור האוכלוסייה כאן, וזה אמור להתבטא בצעדים מעשיים שיחזקו את נפשם, חוסנם ואחיזתם של האנשים באשכול.אלה ימי בחירות ואני עדיין לא שמעתי מסר שיש בו כנות, שיחדש, שיסבר את האוזן, שיביא רעיונות חדשים לשינוי המציאות ההרסנית באזור.
מסר שיש בו אמינות צריך לדעתי להיות שלא הצלחנו ואנחנו לא יודעים איך להביא להסדר מדיני עם שכנינו, אבל כורח המציאות הוא להמציא הסדר מדיני כזה – פיוס בין העמים. כדי ליצור זאת צריך להשקיע משאבים אדירים, לגייס אנשים מבריקים מהארץ ומהעולם שלא ירפו עד שיציעו את מה שעד היום לא הצליחו.
האם אין מספיק מוחות חכמים ויצירתיים שימציאו את התהליך שיפתח צוהר לתקווה? הרי ברור לכולם שהשקעה בהמצאה הזאת תביא גם לפריחה כלכלית ותסייע לעוד תחלואים של המדינה. אנשי התנועה לעתיד הנגב המערבי מנסים להעביר את המסר הזה בכל דרך: תהיו היוזמים ולא רק המגיבים. כך תוכלו ליצור כאן מציאות אחרת.הזעקה שלנו, התושבים באשכול, צריכה להיות זעקתו של כל אזרח במדינה, ולהבין שהיא מושמעת גם למען ילדיו ולא רק למען ילדינו באשכול.
מעשה נוסף שיכול לחזק את תושבי אשכול הוא השקעה בפיתוח האזור, שתתחיל באופן מיידי ותתפרס על פני שנים ארוכות: יצירת תשתיות שיאפשרו תנועה ויקטינו את סכנת החיים בכבישים, פיתוח מקומות תעסוקה, אזורי בילוי, מגרשי ספורט בישובים, סבסוד דיור בישובים שצמודים לגדר ועוד מעשים שיחזקו את האנשים שכבר חיים כאן ושיעודדו גם צמיחה דמוגרפית. צריך לעבור מהצהרות שאין מאחוריהן דבר לתקצוב אמיתי והכנת תוכניות מפורטות שייעשו ביחד עם קברניטי המועצה.
אם תינתן תקווה לשינוי המציאות לאוכלוסייה ותוענק תמיכה כלכלית לתושביה, בצד המענה למצוקותיהם וצורכיהם הנפשיים לאט לאט האנשים יזקפו ראש, לא ישקעו עוד בדיכאון ובבדידות , יהיו גאים במדינה שלהם.
קברניטי המדינה היום, ואלה שייבחרו בעתיד, חייבים לדעת ולזכור שהבכי והאימה שבה שרויים הורים וילדים הם גם תוצר המדיניות והפעולות שהם עושים או נמנעים מלעשות. ההנהגה המקומית שמובילה בגבורה את אשכול זקוקה לרוח גבית ולתמיכה מהנהגת המדינה.וזה, יש לקוות, יחדור לתודעת המנהיגים, לאט-לאט.
יזהר שער הוא מנהל השירות הפסיכולוגי חינוכי במועצה האזורית אשכול