"אני רוצה לקום בבוקר, לדבר עם אנשים ולהבין את מה שהם אומרים מעבר למילים", אומר נריה.

"איך אתה מדמיין שזה יקרה?", אני שואלת.
"זה יקרה כמו בספיידרמן. כמו שפיטר פארקר קם בבוקר וכל הגוף שלו משתנה והוא נהיה מסוגל לירות קורים מהידיים ולעוף מבניינים!"

נריה בנימין, בן עשרים וקצת, נבון, חתיך, מצחיק, רוצה להיות טבח. פגשתי אותו כשביקרתי במכינת "אבני דרך" בצפון הארץ, פרויקט ייחודי שמכין בוגרים צעירים על הספקטרום האוטיסטי לחיים עצמאיים בקהילה. הזמינו אותי ואת חן גרשוני, ממייסדי הקהילה האוטיסטית בישראל, לדבר על זהות אוטיסטית מנקודת מבט חיובית, להעצים את החבר'ה.

כשישבנו במעגל והעצמנו אחד את השני גילה נריה יחס חיובי לכל השטויות שדיברתי אבל היה לו חשוב להביע את דעתו הכנה. "אני אגיד לך את האמת", הוא אמר לי. "אם מחר מגלים שיש איזה ניתוח שיכול להוריד את האוטיזם, אני הראשון שנרשם". מתברר שמרצה אפקטיבית אני לא.

***

חודשיים אחר כך הוא כתב לי שניתוח עוד אין, אבל גילו תרופה. ידיעה מבית "מעריב" שנריה הניח על הקיר שלי בפייסבוק מספרת על מחקר ייחודי שנערך בימים אלה בבית החולים תל השומר בדונפזיל, תרופה המיועדת במקור לטיפול בחולי אלצהיימר. לדבריה של ד"ר לידיה גביס, יוזמת המחקר, המחקר מבוסס על מחקרים שהראו שינויים במוח של אנשים עם אוטיזם. "ישנם דברים דומים בשתי המחלות, כמו למשל שינויים במולקולות במוח – במתווכים העצביים – הנוירוטרנסמיטורים. אנחנו רוצים להגביר את הנוירוטרנסמיטורים הללו", אמרה ד"ר גביס.

כשקראתי את הכתבה התברר לי שעבור נריה זה כבר מאוחר מדי. הוא לא יכול להצטרף לניסוי. את התרופה מנסים היום על מאה ילדים בין גיל 5 ל-18, שהמוח שלהם עוד בשלבי גדילה. המוח של נריה, לכאורה, כבר סיים להתפתח. הכתבה אגב לא מציינת מהן תופעות הלוואי המשוערות שיש לתרופה הניסיונית הזו על המוח המתפתח של האוטיסטים הצעירים ולי נותר רק לדמיין. 

***

"אולי יש לך מזל, בעצם", אמרתי לנריה.

"למה?" הוא שאל.

"כי אולי המוח שלך היה משתנה והיו דברים שיש לך עכשיו אבל עם הדונפזיל היית מאבד אותם? או שאולי אין לך דברים כאלה, שאתה חושב שהם קשורים לאוטיזם אבל אתה אוהב אותם?"

"האמת שיש לי", אמר נריה. "אני מאוד קשור לזיכרון החזותי המדהים שלי. לא הייתי רוצה לוותר עליו בשום פנים ואופן".

"ואם היית צריך לבחור?"

"לבחור בין הזיכרון החזותי שלי והיכולת להבין יותר טוב סיטואציות חברתיות? למה אני חייב לבחור? למה אני לא יכול לקבל את שתי היכולות האלה?"

"אני לא חושבת שזה הולך ככה", אמרתי. "הזיכרון החזותי יוצא הדופן שלך הוא חלק מאיך שהמוח שלך התפתח. אי אפשר לדעת מה אתה מאבד כשאתה משנה את המוח באופן כל כך משמעותי. אתה לא תוכל להיות לגמרי אתה".
"זה לא מה שאני רוצה, את מבינה? זה לא שאני רוצה להיות אחרת בבסיס שלי", אמר נריה. "אני פשוט שונא להיות אוטיסט כי יש לי פחות אפשרויות מלאנשים אחרים בגיל שלי, למשל להכיר בת זוג שאני אוהב, ויותר קשה לי להגיע לדברים שאני רוצה כמו עבודה או לימודים. אבל אני לא רוצה להשתנות במהות שלי. אני רוצה להישאר עצמי פלוס הכוחות שיש לאנשים נורמליים".

"זה באמת עצוב, אבל נשמע שהתרופה הזאת מחייבת לבחור כי היא מאוד חזקה".

"כמו קריפטונייט", השווה נריה את התרופה לחומר הבדיוני שפוגע בכוחותיו של סופרמן. "היא תהפוך אותי לבן אדם רגיל. אני אאבד את הכוחות המיוחדים שלי".

"ואללה", אמרתי. "אבל מצד שני אולי תוכל לתקשר עם אנשים אחרים בצורה רגילה".

"זה הגיוני", אמר נריה. "גם סופרמן לא היה יכול להיות חלק מהחברה יחד עם כוחות העל שלו. הוא היה צריך לבחור – להיות בן אדם רגיל שלבוש ונראה ומתנהג כמו כולם, או להיות סופרמן. הוא לא היה יכול גם וגם. לא באותו הזמן, בכל מקרה".

"זה מוזר", אמרתי. "למה בעצם סופרמן לא יכול לבוא ולהגיד 'אני סופרמן. אני כמוכם, אבל הרבה יותר חזק. אני עף. אני יכול להרים גשרים'. תכל'ס הוא יכול לעבוד בהובלות. הוא לא בדיוק החייזר הכי רהוט בעולם, אז למה הוא צריך להתחפש לעיתונאי המגמגם הזה, קלארק קנט?"

"זה חלק מהעניין", הסביר לי נריה. "אם תשימי לב, הרבה גיבורי-על הם עיתונאים או לוחמי צדק. פיטר פארקר מספיידרמן, צבי הנינג'ה, סופרמן. הם טובים ורק רוצים להציל את העולם, והם צריכים לשלם את המחיר הזה של להסתיר מי הם ולא לממש את הכוחות שלהם. סופרמן הוא לא חלק מהאנושות אבל הוא אוהב אותה, אז הוא מקריב את עצמו".

"למה, בעצם?", שאלתי

"הרבה אנשים מסתירים דברים שהם מתביישים בהם, לא רק גיבורי-על".

"כן, אבל הדברים שהם מסתירים הם חולשות, דברים מביכים. לעוף זה מביך? להרים מכונית זה מביך? אם היית יכול לעוף לא היית משוויץ בזה?"

"לא, אסור. אי אפשר", אמר נריה. "אם אתה רוצה להיות חלק מהחברה אתה חייב להיראות כמו כולם. במילא אף אחד לא ירצה באמת להכיר אותך כמו שאתה. יחשבו שאתה פריק, לכן מאסטר ספלינטר מסתיר את צבי הנינג'ה בתוך הביוב כדי שלא יתפסו אותם ויעשו עליהם ניסויים. אולי גם סופרמן רוצה שיהיו לו חברים ועבודה טובה. הוא לא רוצה להיות לבד אז הוא מעדיף לחיות בשקר".

"אבל הוא ממילא בודד גם ככה, לא?", שאלתי. "תחשוב כמה צרות יש לו בגלל הצורך הזה להתחפש כל הזמן. בעצם, סופרמן יכול לבחור לקחת מרצונו קריפטונייט. אולי זה יכאב לו, אבל מצד שני אז הוא באמת יכול להיות כמו כולם. וגם את זה הוא לא בוחר".

"אוי, דנה", אמר לי נריה. "זה לא כזה פשוט".