התשוקה העזה ביותר שלי לגבי יום כיפור היתה תמיד למצוא את עצמי במקום רחוק ושומם, הרחק מישראל ומכל יהודי, לשכוח בכלל מי אני ומה אני, ואז, ביום הקדוש ביותר בשנה, פינג, שזה יצוץ פשוט באופן ספונטני. ידוע לי שדברים כאלה קורים. זכורות לי כמה מעשיות מן הילדות, אולי סיפורים שלמדנו בבית ספר, אולי גם סיפור אחד מאוד חשוב שכרגע אין לי מושג מהו בדיוק ומי כתב אותו, י"ל פרץ כנראה, על איש אחד שהיה מתבולל גמור ולא היה לו מושג, אבל ביום כיפור הוא פתאום בכה ככה סתם, באמצע השדה. או סיפורים אחרים עם יותר עוצמה. מאחורי כולם עומדת טענה אחת פשוטה: יום כיפור הוא גדול יותר מכל מה שנדמה לנו שאנחנו. גם אם הציון שלך בבגרות בתנ"ך הוא 32, גם אם בבוקר אתה אוכל קותלי חזיר, גם אם אתה נשוי לנזירה פרנציסקנית וכשאתה בבית קברות אתה משתמש בפלסטיק הזה עם הביטוח רכב במקום כיפה, גם אז - ביום כיפור פתאום הכל ישטוף אותך ותהיה בחזרה מי שאתה באמת. ואני מדבר פה בלשון זכר לא מתוך איזה ניסיון הדרה, אלא כי כל מה שאני יודע זה איך מרגיש גבר ביום כיפור. אין לי מושג איך מרגישה אישה. ולמעשה גם אין לי מושג איך מרגיש מי שאיננו בדיוק גבר או אישה. אין לי מושג איך מרגישה ביום כיפור גבר שהפך לאישה, וגם לא ההיפך - איך מרגיש אישה שהפך לגבר. ואפילו לא איך מרגיש מי שאין לו כל ג'נדר, או מי שמחזיק בשלושה או ארבעה ביחד.

ולכן, מעט לפני יום כיפור של 2002, בשנה עברית כלשהי שמתחילה בצליל תש, נסעתי לשפיצברגן. שפיצברגן הוא כידוע האי הגדול ביותר בארכיפלג של סבארבאלד, הנמצא באמצע הדרך בין נורבגיה לקוטב הצפוני. הגעתי לשם בכוונה בסוף חודש אלול, ללא לוח שנה או יומן, וכל מה שהחזקתי אתי בקטגוריית מעקב אחר הזמן הוא שעון מעורר גדול. רציתי לאבד את תחושת הרצף שמחזיקה אותנו במציאות, ולמעשה לשחק מעין שעשועון עם עצמי. האם גם לאחר שיחלפו שבוע או שבועיים, מבלי שאדע  איזה יום היום או אם זה כבר החג השני או רק הערב חג או רק היום הזה שאף אחד לא יודע מהו אבל הוא גם כן חג, וכמובן ללא כל ארוחות חג, שהן האינדיקטורים החשובים ביותר לתחושת המרחב העצמי בתקופת החגים, מעין שפם חתול (מי יזכור בכלל מה שם משפחתו אם לא יקרא אותו כתוב על הפעמון בבית הוריו, בעת שהוא ממתין שיפתחו לו ויוכל להיכנס ולאכול שם המון כופתאות באיסרו חג?), בלי שום דבר מכל זה, האם נוכל, רק אני והקוד הגנטי שלי, להבחין ביום כיפור כאשר הוא נכנס?

את הימים הראשונים העברתי בשק שינה בלב המרחב הלבן. שום דבר לא זז שם והדממה היתה גמורה. ניזונתי מפריכיות כוסמת וממרח שקדים. קראתי שזה שילוב שיכול להחזיק אדם גם תקופה של 70 שנה, אם לא ימות קודם לכן מזיקנה או ישתגע לגמרי. הבאתי אתי מעט חומר קריאה, שבכוונה הקפדתי שלא יהיה קשור כלל לדת שלי, למסורת או לזהותי הלאומית, כדי שלא יהווה הפרעה בדרך לזיהוי הטלפתי שלי את החג. קראתי, אם כן, את "מדינת היהודים" של בנימין זאב הרצל, מעין פנטזיה משונה שמצאתי ברחוב פינסקר לפני כמה שנים ושמרתי לעתות פנאי. קראתי בו לא יותר מאשר כמה דקות ביום, שכן הקור לא אפשר לי יותר, עיניי קפאו בחוריהן, ועדיין - הספר האבסורדי הזה השפיע על חלומותיי שם בשפיצברגן. חלום אחד חזר שוב ושוב, אולי בהשראת תיאורו של המחבר כיצד נשים הרות תהיינה "חפשיות הנה מכל עבודה, ומקפת הקהל יכלכלו אותן בעין יפה כדי שתלדנה ילדים בריאים ושלמים הדרושים לנו בדור יבא". ובחלומי זה ראיתי נשים הרות. הן לא עשו שום דבר מיוחד, פשוט ישבו על ספסלים. אבל אולי לכך בדיוק התכוון המחבר.

הגיעו כמה ימים מדומדמים. חשוב להזכיר שבשלב מסוים הפסקתי לאכול. רציתי בכל זאת להיכנס לאווירת החג, שאולי כן תסייע לי בלכידתו של יום כיפור ברגע שיפציע. זה נראה לי חוקי והוגן. הפסקת אכילה איננה כלי עזר טכני במובן הצר. אולי אפילו להיפך: כשמפסיקים לאכול נהיים חלשים ומטושטשים, כפי שיודע כל מי ששבת רעב, גם קצת יותר קשה לחשוב. אפילו אם אשתדל בכל כוחי לא אוכל לשחזר את סדר הימים שחלפו מאז החג העברי האחרון שזכרתי, שבועות כפי הנראה, ולהסיק מכך מתי נכנס כיפור. בפשטות: צמתי. הרשיתי לעצמי ללקק קרח, אבל זה הכל. כצפוי, הכרתי התערפלה. ייחלתי לחזיונות, אבל הם בוששו לבוא. פשוט שכבתי שם בשממה עם אוזניים פעורות אל הריק, וציפיתי. יום אחר יום. דבר לא קרה. תכננתי להמתין כך עד שציפורן הזרת שלי תגיע לאורך מסוים, שאותו הגדרתי מראש. אז אדע בוודאות שחלף זמן רב מדי. לאט לאט צמחה הציפורן, אבל הפינג לא בא.

ואז, בשעת בין הערביים של אחד הימים, הופיע מן האופק נברן ארקטי קטן, טבול בדם. הוא רץ כמוכה אמוק ונעלם בין השיחים הסגולים, הקשים, שלא ידעתי את שמם. עקבתי אחרי מסלול טיפות הדם שלו, חיפשתי מאין בא. הקו התפתל, עבר בין סלעים וגושי קרח, עצים קפואים וצדפונים של איזה ים קדום. במרחק שמעתי לפתע קולות, מעין נהמה. המשכתי עם הטיפות האדומות, והן הובילו אל פתחו של אוהל. בפנים עמדו שבעה: גבר, אישה וחמישה ילדים, לבושים כולם פרוות כלבי ים, וביצעו איזה טקס שבו נופף האב נברן ארקטי מעל ראשו ונבח משהו בשפה לא מובנת. "ערב טוב", אמרתי להם באנגלית. רוב תושבי המקום הבינו אנגלית. הם הסתובבו אלי בהפתעה. "ברוך הבא", אמר הגבר בקול נעים, "שב אתנו!" במאור פנים קירבה אלי האישה שרפרף. ישבתי והתבוננתי במה שעשו. הם סובבו, אם כן, את הנברן הארקטי לפה ולשם ובסופו של דבר שחטו אותו. הגבר מלמל משהו ארוך ומסתורי, ולאחר מכן התיישבו כולם גם הם על שרפרפים, והאב והאם העבירו קערה שבה נתונים ספוגי ים קטנים. כולם טעמו מהם ואמרו משהו.

כבר התחלתי לחשוד מי הם ומה הם, ואמנם - חשדי התאמת במהרה. הם היו יהודים. היהודים היחידים בשפיצברגן, ללא שום ספק. ניהלנו שיחה נעימה: שמרתי על זהותי בסוד, כדי לא לטלטלם יתר על המידה, אבל את כל מה שסיפרו גמעתי בצמא. הם היו נצר למשפחה יהודית עתיקה מאוד שהגיעה לשפיצברגן מיד לאחר גירוש ספרד. הם לא זכרו או שימרו דבר מן המסורת, לאט לאט הכל התפוגג לתוך השלג, ורק דבר אחד נותר: יום הכיפורים. וממנו רק מנהג אחד: מנהג הכפרות. מכיוון שאין תרנגולות בשפיצברגן, השתמשו במקומן בנברנים ארקטיים. לאחר השחיטה, שממנה נמלט באותו יום אחד הנידונים למוות, המשיכו בחייהם כרגיל, כך סיפרו לי כאשר שאלתי על מנהגי החג הזר כביכול. הם לא צמו אמנם, אבל האות נשאר.

נס, אמרתי בלבי. הנס קרה. הכל נכון. הם שאלו אותי מדוע פני מאירות כל כך. הרגשתי שהגיע הרגע לספר להם את האמת אודותיי. אולי מדובר ביהודי הראשון שפגשו מעולם, מחוץ למשפחתם? אין זה עניין קל ערך. אני מישראל, אמרתי להם בלב רוטט. חיוכו של האב נמחק. הילדים קמו משרפרפיהם, על פניהם הבעת גועל. "מגיעים לפה הרבה ישראלים", הוא אמר, "עושים רעש. גועל נפש של עם". ניסיתי לומר עוד משהו, אבל הם כבר הפסיקו להקשיב. האישה דחפה אותי החוצה מן האוהל. "מלכלכים בכל מקום", היא אמרה, "יש לנו אוהל צימר, לא מקבלים ישראלים". "אבל אני...", המשכתי. "רע מאוד", אמר האב, "רק מלחמות, ישראל ישראל. כיבוש. לא צריך". "אני יהודי!" צעקתי, "יהודי מישראל! המדינה שלנו!" הם נראו מבולבלים. "מה כוונתך, שלנו?", אמר האב, "ליהודים אין מדינה". "יש!" צרחתי, "אני בא משם". הם בהו בי בשתיקה דקה ארוכה. ואז פלטה האישה משהו בשפה הגרונית והמבעבעת שלהם, והילדים התחילו להשליך עלי את איבריו הפנימיים של אותו נברן מסכן. "הביתה!" פקד האב וסגר את דלת האוהל.

חזרתי אל שק השינה שלי, אל הכוסמת והשקדים. הלילה ירד. ידעתי שאין מה לצפות לזוהר הצפוני, רק בנובמבר הוא יגיע, ובכל זאת - בקצה השמים טיפס משהו תכלכל, זוהר, פס יחיד של אור. ערסלתי אותו באישוניי ודמיינתי את הקיץ, אי אז בבית הכנסת, ואת השמש פוגעת באריח ויטראז'.

תגובות

|

Send this to a friend