זה מטורף כמה אנשים אנחנו מכירות פה – ההיא שמלצרה אתי בבר ההוא, ההיא שלומדת אתי באוניברסיטה, זאת שהיתה סדרנית אתנו בתיאטרון, אלה שגרו בבניין ליד, ההוא שיצאתי אתו לשתי דקות, ההוא שיצא עם חברה, ההוא שכמעט… כולנו עומדים כתף אל כתף ושרים. זה קצת מוזר, אבל אף אחד לא רוצה לעצור את זה, ואז הוא עולה על הבמה ואומר את מה שאנחנו הכי רוצים לשמוע ואני חושבת על זה שהנה, זאת הוכחה אמיתית שאסור להפסיק להאמין, שלפעמים גם הטובים יכולים לנצח וכל זה… אנחנו מרימים ידיים לאוויר כמו בוודסטוק ושרים שיר לשלום. דמעות בעיניים ולא רק שלי.
קצת לפני שנגמר אנחנו מפלסות דרכינו החוצה – באינסטינקטים של תסריטאית עוד לפני שבכלל נהייתי – תמיד אני מיישמת את הכלל "להגיע מאוחר ולצאת מוקדם". אנחנו כמעט דורכות בטעות על המרצה ההוא וצוחקות כל פרישמן הביתה, צחוק כזה של אופוריה. הכל מצחיק, גם מה שלא ממש, נפרדות בכניסה לבית שלי ואני מרחפת במדרגות למעלה, שומעת את צלצול הטלפון עוד לפני שפתחתי את הדלת ורצה לענות. "יו, איזה מזל שאת בבית…" זאת מיכל, חברה שלי מאז שאני זוכרת את עצמי, עכשיו בגלות באוניברסיטת באר שבע. "השנייה נכנסתי", אני רוצה לספר כמה מדהים היה, אבל היא קוטעת – "היה פיגוע בכיכר". אני מגחכת, "איזה פיגוע? הרגע הייתי שם". שתיקה. "פגעו ברבין, תפתחי טלוויזיה". אני לוחצת על הכפתור של הטלוויזיה, שומעת את הסאונד של נדלק, אבל לא רואה שום דבר. הכל שחור. הכל לגמרי לגמרי שחור.
ופאף! עברו עשרים שנה!
הספקתי להתחתן ולעבור לגור בצד השני של העיר, ללדת שני בנים, לעשות כמה דברים חשובים יותר ופחות, ללמוד איזה דבר או שניים ולחזור לא מזמן לגור שוב ליד הכיכר. היא יפתה כל כך; דגי זהב משתכשכים בבריכה בין צמחי מים, אנשים נרגעים על כיסאות נוח, הבנים שלי נפגשים בה עם ילדות ארוכות שיער בשישי בלילה, ישישים על כיסאות גלגלים נחים לעת ערב עם מטפליהם הפיליפינים מתחת לעץ, יונים נאספות על פירורי לחם, ספורטאים מתכנסים בה לקראת מרוצים ומדי פעם הפגנה, עצרת, מחאה – חשובות יותר או פחות, מייאשות פחות או יותר, אבל אף אחד כבר לא זוכר מה זה להרגיש אופוריה. יש כאלה שבעצם אפילו לא יודעים מה זה.
