בחורף 2000 הגעתי לביתו של רחבעם זאבי בשכונת נווה מגן ברמת השרון, למטרת ראיון. גנדי פרס את משנתו המוכרת. אני התעניינתי בעיקר בנקודה אחת: האם אצליח להוציא מהאיש בדל הרהור חרטה על הדרך שבה הוא ומנהיגי ימין אחרים תקפו את ראש הממשלה יצחק רבין בחודשים שקדמו לרציחתו.
היה ברור שגנדי עדיין משוכנע שרבין שגה ושתהליך אוסלו היה מסוכן ומזיק, אך תהיתי אם לצד עמדות לגיטימיות אלה – יימצא בו שאר הרוח להתנצל על הסגנון המכוער ומשולח הרסן כנגד רעו מהפלמ"ח, על הבוטות והתוקפנות של הביקורת. תוקפנות שחיממה את האווירה שבה פעל יגאל עמיר והביאה את הארץ אל נקודת רתיחה.
נכשלתי. רצח רעו מהפלמ"ח לא ערער מאום בתפיסתו של זאבי, שעמד בגאווה מאחורי מעשיו (כינה את ממשלת רבין "בוגדנית", תיאר אותה כ"ממשלת וישי הישראלית", הסביר לפרס ורבין ש"העם יזרוק אתכם לאשפתות" ועוד ועוד) והבהיר כי אינו מצר על דבר. לבוקסה נפרדת שהוקדשה לנושא זה הענקנו את הכותרת "הסתה ללא חרטה". גנדי התרגז, שלח מכתב מעורך דין ואיים בתביעה. חודשים אחדים אחר כך נרצח.
נזכרתי במפגש הזה בשבוע שעבר, כשקראתי ב"הארץ" כי בעצם, אם מישהו צריך להתחרט או להתנצל על משהו, הרי שזהו רבין דווקא. הנה כך כתב על אנשי השמאל ועל רבין ישראל הראל, ממייסדי מועצת יש"ע וכיום יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית: "כמובן שאין בכוחה של אופנסיבת הדקירות לפקוח את עיניהם…של אלה שמייחסים את ההסתה ("גוש אמונים, סרטן בגוף האומה") למחנה המתגונן במקום למחנה – ולאיש – המסית".
הבנתם את זה? האיש ה"מסית" הוא הנרצח – רבין. המחנה ה"מתגונן" הוא זה שמקרבו יצא הרוצח – מחנה הימין. לא עוד מחנה שצריך לבדוק כיצד צמחו בו עשבים שוטים, ודאי שלא מחנה שעל מנהיגיו לקבל אחריות. מעתה שננו: "המחנה המתגונן". אלמלא פארסת המופתי האחרונה, הייתי כותב שקשה לחשוב על שכתוב היסטוריה עז מצח ומסוכן כל כך.
נכון, לא כל אדם האוחז בהשקפות ימניות השתתף בהסתה העזה שקדמה לרצח רבין, ולא כל מי שמתנגד לחלוקת הארץ אחראי לה. אבל כל מי שהשתתף בה והיה אחראי לה הגיע מהימין הישראלי. הראל טוען שכרזת רבין במדי אס-אס הופצה על ידי סוכן השב"כ אבישי רביב, ובכך יוצר את הרושם אצל הקורא הנבער כי ההסתה כולה הגיעה משם – כשבדרך הוא מתעלם באלגנטיות מההמונים שקראו "רבין בוגד" בכיכר ציון ובמקומות אחרים, מהמזמרים "בדם ואש את רבין נגרש", מהרב שניסה לתקוף את רבין במכון וינגייט ונהדף בידי המאבטחים וכמובן מדבריהם באותם ימים של מנהיגים בולטים מ"המחנה המתגונן": אריאל שרון, שקבע כי הממשלה גרועה יותר מהיודנראט בימי הנאצים (שם שיתוף הפעולה עם הצורר נעשה בכפייה, למי שלא הבין), גאולה כהן שהסבירה כי "זאת ממשלה שיש לה דם על הידיים מפני שהיא שותפה עם ערפאת לרצח מדינת ישראל", רחבעם זאבי וכמובן נתניהו, שאמנם גינה התבטאויות מסוימות מצד אחד, אך הצטופף עם כל החבר'ה על המרפסת בכיכר ציון בלי שום בעיה ולא הבחין גם בארון המתים המפורסם ברעננה.
רגע, בגיליון סוף השבוע האחרון של הביביתון מתברר שגם כאן מדובר בעלילת דם שמאלנית. אמילי עמרוסי מבהירה מי באמת צריך לקבל התנצלות בשיח הציבורי הישראלי: "20 שנה אנחנו בבונקר. בולעים בשקט את השקר ששלוש יריות של מתנקש מטורף הן אחריות של כל מי שהצביע ימין… משקרים. מראים את 'ארון המתים של רבין' שנשאו המפגינים נגד אוסלו, אבל בכלל נכתב עליו 'ארון המתים של הדמוקרטיה'".
אהה. החברים מההפגנה ברעננה בכלל היו לוחמים עזי נפש למען צביונה הדמוקרטי של המדינה, ואנחנו לא ידענו. גברת עמרוסי, תתעוררי: ההפגנה הזאת צולמה, כך שבנקודה הזאת את לא יכולה סתם כך להגג. בסרט נראה בבירור כיצד על ארון המתים שנישא מאחורי פטרון ה"עיתון" שלך נכתב "רבין ממית (את) הציונות". כלומר, קובר את המדינה – והמבין יבין. אנא שלחי לי בהקדם את הראיות לכך שהארון נישא בידי סוכני שב"כ, תודה.
ומה לגבי הטענה כי רבין הוא-הוא ה"מסית"? הראל תולה זאת בהתבטאותו אשר השוותה בין גוש אמונים לסרטן. ההתבטאות הזו אכן ראויה לגנאי, ואולם כפי שכתב אריה כספי ב"הארץ" שבועיים לפני הרצח, במאמר שהתריע כי הקריאות "רבין בוגד" עלולות להביא לרציחתו, "למלים יש משמעות רק בתוך הקונטקסט שבו הן נאמרות". רבין לא אמר את הדברים בזירת פיגוע (הגם שלתפיסתו הלגיטימית ההתנחלויות היו מכשול לשלום, כלומר תופעה שמנציחה את המלחמה), ולא מול קהל משולהב בכיכרות (שם הוא העדיף "להסית" באמירות כמו "האלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה") – אלא בראיון שלא לציטוט. קשה להאמין בתום הלב של הבחירה להעצים את התבטאותו זו, במיוחד כשמנגד מלבינים כשלג את הפרקטיקות הרטוריות החמורות בהרבה של מנהיגי "המחנה המתגונן".
הראל ועמרוסי, כך נדמה, מסמנים את השלב הבא בהתמודדות חלקים במחנה הימין עם רצח רבין: לאחר הסירוב לבצע חשבון נפש אמיתי, ברוח הסלוגן "לא מתנצל", הגיעה העת לקדם את הטענה כי התנהלות הימין ומנהיגיו היתה למופת, והבעיה בכלל היתה בצד השני. הראל, כמו כדי לתבל את מאמרו בקמצוץ הומור, עוד פותח אותו בטרוניה על כך ש"במדינת ישראל אין תרבות של שיג ושיח אינטלקטואלי בתחום הפוליטי. לו היה, היינו עדים להודאה של בעלי דעה שטעו, או מחווה מצדם לבעלי דבבם: צדקתם".
אם כך משכתבים את ההיסטוריה עשרים שנה אחרי, שוו בנפשכם מה יספרו לילדינו עיתונאי ומנהיגי ימין בעוד עשר, עשרים וחמישים שנה.
איתי רום הוא כתב ערוץ 10 ו"המקור"