1.
בין אם אתם מקבלים את טענת אקונומיסט שהכותרות של "ישראל היום" מאושרות באופן קבוע על ידי לשכת נתניהו ובין אם לאו, ברמת התוצאה זה היינו הך. כדי להבין עד כמה הנושא חשוב למשטר הנוכחי, די להביט בשורת ההסכמות עם ליברמן עם הצטרפותו לקואליציה, הכוללות התנגדות לחוק "ישראל היום", שמעטים היום זוכרים את סמיכות הדיון עליו להקדמת הבחירות והקשר האפשרי ביניהן. והנה כעת גם מונה מקורבו של נתניהו, רמי סדן, ליו"ר חדשות 10.
2.
זום אאוט. ביביטורס ומימרן הם רק הכסף הקטן.
השבוע נודע כי מעבר לשוד המאורגן של משאבי הטבע שלנו, הממשלה גם הסתירה מאיתנו מידע על היקף מאגרי הגז כדי למנוע התרסקות מניות – מעשה שמתחרה בחומרתו עם פרשת ויסות מניות הבנקים. כשהפרשה ההיא התפוצצה ב-1983, ניסה היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק לכל האחראים, בנימוק מצוץ מהאצבע של חוסר עניין לציבור, עד שהתערב בג"ץ. היום נתניהו אפילו לא נזקק לטיעון שאין עניין לציבור, משום שהוא מונע מהציבור הזה בכלל לדעת על מעשיו.
3.
ובתוך עומס הידיעות של הימים האחרונים, נדמה שנשכחה לחלוטין רדיפת ארגוני זכויות האדם ומתנגדי הכיבוש. אבל אסור להתבלבל מהדממת הקמפיינים הציבוריים שקידמו את מושג “השתולים” והצביעו על ארגון שוברים שתיקה כעל בוגדים. הממשלה הפעילה ארגונים אזרחיים כקבלני משנה כדי להסית את הציבור נגד מחנה פוליטי יריב – אבל זאת רק כהכנת הקרקע למהלכים שמתרחשים ממש בימים אלה: חקיקה, שתתאפשר עכשיו בקלות רבה יותר עם הרחבת הקואליציה, וגיוס הפרקליטות לרדיפה בזירה המשפטית. לצד אלה יש לשים לב שמנגנון הרחבת ההתנחלויות מעמיק ושיציבות הממשלה תלויה בכך. למעשה, הימין הקיצוני קוטף את הישגיו מהתלות המתמשכת של נתניהו ביציבות קואליציונית כדי לקדם ענייני אחרים.
4.
לפני מספר חודשים פרסם נחום ברנע בידיעות אחרונות ציטוט מפיו של נתניהו בשיחה סגורה עם כחלון, בה ניסה לשכנעו לחזור לליכוד. "את קולות המצביעים המזרחיים אתה לא תקבל אף פעם", אמר, ”רק אני יודע להביא אותם. אני יודע את מי הם שונאים: הם שונאים את הערבים. ואני יודע להביא להם את הסחורה". בשונה מהמקרה בו יגאל סרנה סיפר על ראש ממשלה שנזרק מן המכונית על ידי אשתו, נחום ברנע או ידיעות אחרונות לא קיבלו איום מעו"ד או כתב תביעה בגין דיבה על פרסום הדברים. תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, האמירה הזאת תואמת את מה שעולה מסרטון "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" ומעלילת האונס הלאומני לכאורה שנתניהו ניסה להסית באמצעותה.
5.
לאחרונה, רבים משמיעים, בצדק רב, את החשש מפני מלחמה בקיץ. כזו שתגיע בתבנית הקבועה והמוכרת שתמסך בעשן סמיך את מעשי השוד והגזל של האזרחים. אסור לשכוח שכפי שנערי האוצר מדלגים בחופשיות אל העולם העסקי שעליו לפני רגע פיקחו, כך גם הגנראלים שמגישים את התכניות הגרנדיוזיות והבזבזניות לקרב, מכינים את מקומם בתעשיות שמרוויחות מקציר הדמים. צוק איתן נרשם בעיני הציבור שצורך את התקשורת המרכזית, כאירוע הכרחי להגנה על יישובי עוטף עזה, שהתגלגל מפרשת הנערים החטופים בגדה המערבית. אך מי שעקב אחרי ציר הזמנים יכול לראות בבירור כי המתקפות האוויריות שחיממו את הגזרה בעזה החלו עוד קודם לכן, במה שנראה כתורת לחימה קבועה של הסלמה מתוכננת מראש. לצד זאת, דו"ח מבקר המדינה מעיד על מלחמה שהסתבכה והתמשכה על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון, שהודח מאז במהלך פוליטי שהשכיח את הדו"ח עצמו.
השטחתה של עזה איננה התרחיש היחידי של המלחמה הבאה: התמוטטות הרשות הפלסטינית היא ספק נבואה, ספק משאלת לב של מי שכיום מחזיקים בעמדות המפתח שיכולים להביא להגשמתה. המאמצים הבלתי פוסקים של הרשויות לזרוע ייאוש וניכור בקרב אזרחי ישראל הפלסטינים, כפי שראינו בגיבוי המיידי שניתן לשוטרים בארוע בסופר יודה, עלולים עוד לבשר על התדרדרות עתידית למלחמת אזרחים שתתפרש על פני כל המרחב שבין הים לירדן, אם לא בסיבוב הזה אז בסיבובים הבאים.
זוהי איננה תיאוריית קונספירציה, אלא תצפית ממעוף הציפור על מנגנון שמזין את עצמו: שלטון ההון והכיבוש. אי אפשר להפריד ביניהם – הם מספרים סיפור אחד, הסיפור שבו אנו חיים ושממנו חייבים לצאת: ראש ממשלה שבשם השמירה על שלטונם של תשובה ואדלסון, מגביר את השנאה באופן מכוון, מעניק לפלגים המשיחיים הישגים ההופכים את הסכסוך לבלתי פתיר, ומחסל בהדרגה את השאריות האחרונות של מראית העין של מדינה דמוקרטית.
