מנהיג העולם החופשי עזב, יחי מנהיג העולם החופשי החדש

המונח "מנהיג העולם החופשי" מיוחס מזה שנים, מאז מלחמת העולם השנייה, לנשיא ארה"ב. מדובר בתואר לא-רשמי, הגדרה שנועדה להמחיש את כובד המשקל והאחריות המונחים על כתפי העומד בראש המעצמה הגדולה בעולם, מי שאמור לנווט את העולם הדמוקרטי במימיה הסוערים של הפוליטיקה הבינלאומית. לא בכדי שימש המונח גם את תומכי הדמוקרטיה בגרסתה האמריקאית-אירופית, וגם את מתנגדיה: אלה טענו שזו דרך החיים הטובה ביותר, למרות מגרעותיה; האחרים טענו שהדמוקרטיה מסואבת, נתונה ללחצים ושבירה. בהתחשב בזהות נשיא ארה"ב החדש – ומדיניותו המסתגרת, המבדילה והמבדלת – לא בטוח מי מהם צודק.

למעשה, כבר מאז נבחר דונלד טראמפ לתפקיד, היו מי שקראו "להעביר את הכתר" הלא-רשמי מוושינגטון לברלין – ולהניח אותו על ראשה של קאנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל. היא אמנם ספגה ביקורות רבות על שליטתה החזקה (אולי מדי), באיחוד האירופי בעבר, אבל כעת הפכה למגנה האחרונה של הדמוקרטיה הליברלית. כלומר, לפחות על פי מגזין טיים.

בזמן שטראמפ מתרברב על לפיתת נשים באיברי המין שלהן, טרודו משחרר הצהרות פמיניסטיות. צילום: Shutterstock

האמת היא שהאמריקאים לא צריכים להרחיק עד לברלין כדי לגלות את המנהיג הטרי של העולם החופשי, לפחות בכל מה שקשור לערכים ותפיסת העולם הנדרשת. שהרי "חיים, חירות והמרדף אחר האושר" – הציטוט המופלא מהכרזת העצמאות האמריקאית שניסח הנשיא השלישי תומס ג'פרסון ושנועד להמחיש את הצורך הקריטי בעצמאות אמריקאית מהאימפריה הבריטית – מיושם כיום דווקא אצל השכנה מלמעלה: קנדה.

בזמן שהנשיא הצעיר טראמפ מבטל הסכמי סחר, קנדה של ג'סטין טרודו מחדשת אותם (קנדה חתמה לאחרונה על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי); בשעה שטראמפ דוחה פליטים וסוגר את הגבולות באמצעות צווים נשיאותיים, טרודו מורה על פתיחת שערי קנדה עוד יותר, ומצהיר מפורשות, שבכוונתו להגדיל את המכסות לקליטת פליטים; כשטראמפ מתרברב על לפיתת נשים באיברי המין שלהן, טרודו מדגיש ש"לא משנה כמה ידברו על המראה החיצוני שלי, לעולם לא אוכל להבין איך זה מרגיש להיות אישה במרחב ציבורי גברי"; כשטראמפ מפנה את קהל מאמיניו לצפות בפוקס ניוז ומשחרר לאוויר העולם הצהרות שקריות בוטות (המכונות גם "עובדות אלטרנטיביות"), טרודו מסייר ברחבי קנדה ופוגש את אזרחיה השונים – כולל אלה שלא מרוצים ממנו – כדי להתעמת עם המציאות של ניהול מדינה ענקית ומגוונת.

גם בחינה קצרה של הציוצים של שני האישים בימים האחרונים (והרי הטוויטר הפך מזמן לכלי מדיניות לגיטימי, תשאלו את נתניהו), מגלה הבדל התהומי: כשטראמפ הגג על הניו-יורק טיימס ושחרר הצהרות לקויות ולא-מספקות לרגל יום השואה הבינלאומי מבלי להתייחס לשואת היהודים, טרודו הודיע על נכונות ארצו לקלוט את פליטי המלחמה והטרור, כי "כוחנו במגוון שלנו". לפני כן פרסם הצהרה מרגשת בעניין חובת העולם לזכור את שואת היהודים, ולא לאפשר לדבר דומה לקרות שוב מבלי לנקוט פעולה; בזמן שטראמפ סיפר בגאווה על הקבינט החדש שלן – גברי, לבן, עשיר ושמרני – טרודו עדכן על מינוי שרת חוץ שהיא פליטה אוקראינית שנחשבת "אישיות לא רצויה" ברוסיה, ועל מינוי שר לענייני הגירה שהוא בעצמו מהגר.

מבחינת תוצר, כוח צבאי או מעמד בינלאומי – גרמניה של מרקל מובילה, אבל "מנהיג העולם החופשי" הוא מי שמשמש עמוד האש עבור הדמוקרטיה המערבית.

היוצרות התהפכו: ארצות הברית, שהייתה סמל לפתיחות ולקדמה בשמונה שנות שלטון אובמה, מסתגרת בכלוב הבנוי סיסמאות על 'אמריקה קודם' ו'שמירה על האינטרס שלנו', ואילו קנדה, שנשלטה על ידי סטיבן הרפר השמרן בעל ראיית העולם הקודרת, היא כעת מדינה ליברלית, תוססת, שחוגגת את המגוון שבה ואינה חוששת מהתמודדות עם עולם הולך ומחשיך.

קנדה לא קרובה – לא מבחינת אוכלוסייה, לא מבחינת תוצר, כוח צבאי או מעמד בינלאומי – לארצות הברית. מהבחינה הזו, אין ספק שהמדינה החזקה והחשובה ביותר בעולם הדמוקרטי היא גרמניה של מרקל. אבל אם "מנהיג העולם החופשי" הוא ראש ממשלה, נשיא, או מנהיג נבחר אחר שמשמש עמוד האש עבור הדמוקרטיה המערבית, שמכוון אותה בהתנהלותו, במדיניות שהוא מתווה ובערכים שהוא מבקש לקדם, טרודו הוא האיש. התואר 'מנהיג העולם החופשי' חצה את הגבול צפונה, ונראה שיישאר שם לפחות בארבע השנים הקרובות.