העלאת השכר למטפלים באנשים עם מוגבלויות היא צדק – אבל ההסכם הוא עוול

בשבוע שעבר הוכרז על הסכם להעלאת שכר המטפלים באנשים עם מוגבלויות. הסכם נחתם בין משרדי האוצר והרווחה לבין מי שמייצג את המדריכים והמטפלים באנשים וילדים עם מוגבלויות, לאחר שאלו איימו בשביתה. הוא אמור להבטיח למטפלים ולמדריכים תוספת שכר כבר בחודש הקרוב. אבל האם ההסכם באמת משקף את המציאות ואת הערכים של המעורבים או שמדובר במסמך שמשרת את האינטרסים של מי שחתמו עליו? לדעתי התשובה ברורה: העלאת השכר היא צדק, אבל ההסכם הוא עוול.

אחד הדברים שמעוררים בי חשש בנוגע להסכם הוא מי שחתמו עליו. לא מדובר באנשי מקצוע שעבדו בשטח, אלא באנשי הנהלה שעבדו בחדר. לא מדובר באנשים שחוו את המשבר, אלא באנשים שייצרו את המשבר. לא מדובר באנשים שנלחמו בעד השינוי – אלא באנשים שפעלו בעד השימור.

מי שחתמו על ההסכם מצד משרדי האוצר והרווחה, אלו אותם אנשים שחתמו ביוני 2022 על חוק "שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות", שהגדיר לראשונה את זכויות הרווחה של אנשים עם מוגבלות, בהן מגורים עצמאיים בקהילה וקבלת סל שירותים מהמדינה. אלו הם אותם אנשים שלא יישמו את החוק במלואו, ונמנעו מהתחייבויות לתת לאנשים עם מוגבלות את המשאבים והתמיכה שהם צריכים כדי לחיות בקהילה.

מי שחתמו על ההסכם בשם בעלי החברות המנהלות את מוסדות המגורים הם אותם אנשים שהרוויחו מהמערכת במשך שנים, על חשבון זכויותיהם וכבודם של האנשים עם מוגבלות ושל המטפלים. הם אותם אנשים שלא השקיעו בשיפור איכות ובטיחות המוסדות, ולא שיתפו פעולה עם המטפלים או המטופלים.

מי שחתמו על ההסכם בשם נציגי המטפלים והמדריכים הם אותם אנשים שהיו אמורים להיאבק על האינטרסים והצרכים שלהם. אבל הם אותם אנשים שלא התייעצו או עירבו את המטפלים עצמם בתהליך המשא ומתן, ולא התייחסו לנושאים העמוקים יותר המשפיעים על עבודתם, כמו למשל פיקוח של משרד הרווחה ובקרה.

עוד דבר שמדאיג אותי בנוגע להסכם הוא התוכן שלו. ההסכם מתמקד בהעלאת השכר למדריכים ולמטפלים, מטרה בהחלט חשובה וראויה, אבל הוא אינו מתייחס לשאלות העיקריות שעומדות מאחורי המשבר במערך הדיור לאנשים עם מוגבלויות, כמו למשל השקיפות והאחריות של החברות שמנהלות את המוסדות. ההסכם אינו דורש מהחברות לחשוף את הדוחות הכספיים שלהן על מנת שמשרדי הממשלה האחראים יוכלו לוודא שהן אכן משלמות למדריכים כפי שהוסכם. 330 מיליון השקלים שהופנו לטובת ההסכם יגיעו ברובם למוסדות, שיחליטו איך לחלק את הכסף ולמי לתת אותו. ההסכם גם לא דורש מהן להיות זמינות לביקורת ולבדיקה, ועל שקיפות אין מה לדבר. 

ההסכם אינו מעודד את החברות לחשוב על פתרונות יצירתיים ולאמץ את האלטרנטיביות בתחום הדיור לאנשים עם מוגבלות כמו למשל דירות בקהילה או סיוע אישי. עכשיו, כשהמוסדות קיבלו עוד כסף, אין למדינה אינטרס להוסיף עוד כסף לדיור בקהילה, לפתח שירותים בקהילה וכך הם יישארו הפתרון היחיד.  

ומעל לכל, ההסכם לא שילב את האנשים עם מוגבלויות בתהליך קבלת ההחלטות, לא שמע אותם, לא לקח בחשבון את הרצונות שלהם. 

הדבר האחרון שמפריע לי בהסכם הוא החזון שהוא משקף לעתיד. נראה שההסכם מקבל ומחזק את מערך מוסדות המגורים הקיים, המיושן והמזיק. ההסכם אינו מציע כל תוכנית או מטרה לצמצום מספר וגודל המוסדות ולקידום אפשרויות קהילתיות שממוקדות באדם. ההסכם אינו מערער או משנה את הפרדיגמה הרואה באנשים עם מוגבלות מושא לרחמים וצדקה, ולא כנושאים של זכויות וכבוד.

ההסכם צריך היה לשקף חזון אחר לעתיד, וזה לא קרה. 

טומי ברנצקו מוגדר סיעודי בשל שיתוק מוחין, את הטקסט הוא כתב בעזרת מחשב מיקוד מבט.