זעקות השבר של כהני הימין השמרני, שמעון ריקלין וינון מגל, על כך שצה"ל מאפשר מעתה למלש"בים לסמן הורה 1 והורה 2, במקום אמא ואבא, עוררו אצלי באופן אינסטינקטיבי את השאלה הפשוטה, שיש יגידו שמגיעה מהז'רגון ההומואי: מה כואב לכם?
כאילו באמת, מה זה עניינם של שמרן 1 ושמרן 2 – אם כתוב הורה 1 או הורה 4? איך זה פוגע בקדושת המשפחה הכה "נורמטיבית" שהם מטפחים? הריקלינים התלוננו שהם לא רוצים שהילדים שלהם ידעו שיש אפשרות למשפחה אחרת, ושזה לא לעניין שהמיעוט יכפה את השקפתו על הרוב (ממש כמו שהשמרנים רוצים לעשות). אבל זה יותר מזה.
הממשלה האחרונה הולידה לא רק את הרצון של הימין למשול באמת, כמו שחזרה ואמרה חדשות לבקרים שרת המשפטים היוצאת אילת שקד, אלא גם את הרצון להשליט סדר יום אידיאולוגי שמרני חדש, בהשראת המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. סדר יום שמקדש את המשפחה המסורתית, ששונא זרים, שמחלק נשקים חופשי לכל דורש – ובסוף ינסה להקשות עוד יותר על ביצוע הפלות או לאסור אותן בחוק. אמריקה הלבנה של טראמפ, עד הסוף.
פייגלין, בנט ושקד אמנם לא עברו את אחוז החסימה – אבל הרעיונות השמרניים שלהם, התנועה השמרנית שיצרו – פה כדי להישאר. סמוטריץ', הרב פרץ ושליחיהם הנוספים בתקשורת ובציבוריות הישראלית יישאו אותם הרחק הרחק וייתנו להם גם ביטוי פוליטי חקיקתי בבוא היום.
בסופו של דבר זה מאבק סקטוריאלי טהור. כששמרן1 מתלונן שזה לא לעניין שמיעוט יכפה את השקפתו על הרוב, הוא למעשה אומר שהשקפת המיעוט שלו צריכה לכפות את עצמה. הם כמובן יכחישו זאת, כי מבחינתם רוב הציבור בישראל הוא שמרני ומסורתי. אבל סקרים שמראים תמיכה רחבה למדי בנישואים גאים למשל, או התמונה הבינלאומית של ישראל שנשקפה מהאירוויזיון, מראים שבישראל עדיין קיים רוב מוצק – גם אם לא מכריע – שאין לו בעיה עם הורה 1 הורה 2. ואת הריקלינים זה מחרפן. לכן הם מזלזלים וקוראים לו מיעוט. אבל המיעוט השמרני שלהם – שאפילו לא עבר את אחוז החסימה – הוא לא בעל השפעה גדולה יותר באופן מוכח ומבוסס מספיק, בציבוריות הישראלית. עדיין.
כך, בזמן שה"מיעוט" תומך הלהט"ב וזכויות הנשים – חגג בכפר האירוויזון בתל אביב (שמשך יותר ממיליון מבקרים מכל הארץ) – הסקטור השמרני חגג את עצמו לדעת בכנס השמרנות הישראלי בשבוע שעבר. 800 משתתפים באו לשמוע כוכבים כמו רן ברץ, עמית סגל, שרה העצני הכהן, עירית לינור, שהתכנסו באדיבות קרן תקווה העלומה. הם היגגו ודיסקסו את קדושת המשפחה ואת המאבק הקריטי של האנחנו ב"הם". ובהם, הכוונה לתקשורת (שהם חלק משמעותי ממנה), השמאל הדליל, הליברלים הארורים ושוחרי החופש שנהנים מהאירוויזיון או מסימון הורה1 ו-2. ההם אלו גם חמשת חברי הכנסת הלהט"בים החדשים כמו איתן גינזבורג למשל מכחול לבן, שהתעקש שהכנסת תאפשר לו לרשום אותו ואת בן זוגו כידועים בציבור ולא כבעל ואישה, בטפסי הקליטה. חמישה חברי כנסת להט"בים חדשים לעומת אפס חברי כנסת ממפלגות השמרנים החדשות. ספרו לי עוד על מיעוט שכופה עצמו על הרוב.
למרות אחיזתם במוקדי הכוח והשלטון לאורך שנים, למרות שחלומות הסיפוח קרובים להתגשם מאי פעם ולמרות שהערבים כבר הוכרזו דה פקטו בחוק כאזרחים סוג ב' – החוויה הישראלית המרכזית, מהצבא ועד שידורי המיינסטרים – היא עדיין ליברלית יחסית במהותה, גם אם באופן חלקי. היא עדיין כזאת שמאפשרת לרשום משפחות מסוג אחר בצבא, ולהעלות לבמה גבר עם תחתונים או זמר בלבוש אישה לצד גלי עטרי.
אבל כשאבק הנצנצים של האירויזיון שוקע וחוזרים למציאות, אנחנו ניתקלים לא רק בכוחות שרוצים לרמוס את בג"ץ, לתת חסינות ולדרוס את עיקרון השוויון בפני החוק, אלא גם באלו שרוצים להחזיר אותנו 100 שנה אחורה בכל הקשור לזכויות אדם. ישראל עם בג"ץ חלש יותר שריקלין, מגל ושאר השמרנים רוצים לראות – לא היתה מאפשרת את אליס מילר ולא זכויות להט"ב, מעטות ככל שיהיו. בישראל עם בג"ץ מוחלש לא היינו מגיעים למצב שהורה 1 הורה 2 נחשב לגיטימי בציבוריות ובצבא הישראלי. "בג"ץ הוא כבר לא סניף של מרצ", קבעה שקד בסימון המהפכה השמרנית שלה. אבל אם המטרה היא להפוך אותו לסניף של המפלגה השמרנית, הרי גם כאן מדובר במיעוט שמבקש לעשות קולות של רוב ללא הצלחה, בינתיים.
אם פעם החרדים היו אלה שמתריעים ונועצים שיניים בכל מה שקשור לערעור מוסד המשפחה ולחילוניות, היום הימין הלבן השמרני השבע עושה את העבודה. היה מעניין לראות את אושיות הימין הלהט"ביות שבימים כתיקונם יושבים עם מגל וריקלין כתף אל כתף במאבקם מול זרים או ערבים, מופתעים מהביקורת. כך למשל שפי פז התלוננה שזה פוגע בה. פתאום הדייסה שונאת הזרים פחות טעימה כשהיא מוגשת בבית. מאמיר אוחנה שעשוי להתמנות לשר בקרוב, ומילא פיו מים, כבר אין ציפיות. הגיע הזמן שיבינו שאצל השמרנים יש ילד אסור, ילד מותר – ובתנועת המלקחיים לחיסול שלטון החוק ובג"ץ, הם יהיו הראשונים להיפגע.
שיחה על זה post