הדג מסריח מהראש: נתניהו עשה הכל כדי להחליש את שומרי הסף, וכולנו משלמים את המחיר

את הדברים החשובים השאיר השר לביטחון פנים אמיר אוחנה לסוף הפוסט. לא רק את המשפט המדהים, פרי התפלפלות משפטית, "אני אחראי – אך אחריות אין פירושה אשמה", שמיטב המומחים בלוגיקה ודמגוגיה עוד מנסים לפרש; גם לא את "האסון הזה קרה השנה, אבל יכול היה לקרות בכל שנה אחרת" – אלא דווקא תיאור קצר על יחסו עם מפכ"ל המשטרה, שמונה על ידו לפני חמישה חודשים. 

"המפכ"ל – רנ"צ קובי שבתאי, שאני בודק יום יום שאיננו מתחרט שלקח על עצמו את המשימה הכבדה והמאתגרת הזאת (לשמחתי, איננו). מרגע שנכנס לתפקידו הוא מקדיש לילות כימים ומיישם תכניות שיצעידו את המשטרה למילוי משימותיה למאבק בפשיעה ובטרור. אני יודע שהוא יצליח כי אני רואה את הדברים שבדרך".

השר לביטחון פנים חושף טפח מיחסיו ההדוקים עם המפכ"ל, כמי שמחזיק את ידו ושומר עליו, עד כדי שמוודא שלא יתחרט שלקח את התפקיד. וכי למה שיתחרט? אולי כי המפכ"ל נעדר ניסיון מספק, כפי שנטען על ידי מבקריו ומונה משיקולים לא ענייניים? בחירתו הרי היתה שנויה במחלוקת. מפקד מג"ב לשעבר, שלא פיקד על מחוז אחד לפני כן וללא ניסיון במלחמה במשפחות הפשע ובשחיתות השלטונית וככל הנראה, כפי שעולה מאסון מירון, גם באישור אירועים מסוג זה ובעמידה בלחצים לגביהם.  

כשנודע דבר מועמדותו למפכ"ל, רבים זקפו לזכותו ולצניעותו את אמירתו מ-2017 שלדעתו "יש טובים ממנו" ושהוא לא ימונה למפכ"ל. אבל שנתיים אחרי, כשאוחנה חיפש מפכ"ל נוח לשלטון, הוא מצא את שבתאי במג"ב, ולא עזרו הגבות שהורמו במשטרה. או העובדה שיו"ר ועדת האיתור, השופט העליון בדימוס אליעזר גולדברג, התנגד לבחירת שבתאי לתפקיד הרגיש, לאחר שזיהה אצלו בעיות של יושרה מקצועית והתאמה לתפקיד.

האסון במירון, עוד לפני אי נטילת האחריות המיניסטריאלית המביכה מצד אוחנה ואריה דרעי, מעלה על נס את בלוף המשילות של שרים שרק רוצים עוד כוח ושליטה ויוצאים נגד שלטון הפקידים, אך בורחים מאחריות. אבל הוא גם שם זרקור על האופן שבו, משיקולים לא עניינים של נוחות של ראש ממשלה נאשם בפלילים – רוקנו ודורדרו כל מערכות החוק והשירות הציבורי במדינה בשנים האחרונות.

האסון במירון שם זרקור על האופן שבו, משיקולים לא עניינים של נוחות של ראש ממשלה נאשם בפלילים – רוקנו ודורדרו כל מערכות החוק והשירות הציבורי במדינה בשנים האחרונות

לכן, הפסקה של אוחנה על איך הוא מחזיק למפכ"ל הטרי את היד יום יום צריכה להדאיג. אנחנו רוצים משרתי ציבור ועובדי ציבור שהאינטרס הציבורי בלבד יהיה לנגד עיניהם, שיהיו חזקים מספיק להגיד לא מול לחצים פוליטיים, שיעבדו קודם כל אצל האזרחים שמחפשים ביטחון. מה ששנות נתניהו האחרונות עשו לשירות הציבורי היה החלשה שיטתית והפיכתו לנאמן קודם כל לשלטון. את החשבון משלמים אנחנו, האזרחים, בהפקרות כמו שקרתה במירון. 

הרשימה ארוכה, ארוכה מדי. ממבקר המדינה מתניהו אנגלמן, שלא מבקר אלא מעדיף דוחות חיוביים ועד נציב שירות המדינה, דניאל הרשקוביץ', שקולו נעלם ואינו נשמע כשותק סף צייתן. וזאת לאחר שנתניהו לא הצליח למנות לתפקיד הבכיר, בהחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני, את עפרה ברכה, מנהלת זוטרה במשרד הפנים, שבין כישוריה היו קשריה עם שרה נתניהו. 

כשהטון השולט הוא מינוי נאמנים, אומרי הן ושומרי סף חלשים – התוצאה היא חולשה כרונית, כזאת שלא יודעת למנוע מחדלים בזמן ולהגיד עד כאן, גם אחרי 20 כתובות על הקיר כמו שהיו במקרה של האסון במירון.

החזרת הבושה והאחריות 

הקריאה לאוחנה ולדרעי להתפטר היא אולי מוצדקת, אבל לא ריאלית. נזכיר שזו אותה מדינה שבה שר חינוך נותן לעצמו ציון 90 על שנה ללא לימודים, ושרת איכות הסביבה מפרה הנחיות קורונה. ועדיין, זו קריאה חשובה, שצריכה להיות רחבה וחזקה כעת.

לפני יותר מחצי שנה כתבתי במהדורת הדפוס המיוחדת של ‎המקום, על הצורך בקריאה עממית להחזרת הבושה לחיים הציבוריים. ‏"אם צריך לאפיין את הלך הרוח של הציבוריות הישראלית בשנים האחרונות, הייתי מתמקד במושג הבושה. או יותר נכון בהיעלמותה והיעדרה. בתרבות המערבית, לבושה יש יחסי ציבור שליליים. אנחנו מעֹודדים בכל מקום להיות גאים במי שאנחנו, להתגבר על הבושה, לצאת מהארון. אבל בחיים הציבוריים יש לה ערך רב. היא מה שגורם לנבחרי ציבור להישאר אחראים למעשיהם – accountable – מושג שקשה לתרגמו לעברית – ובפוליטיקה הישראלית, בטח של השנים האחרונות – הוא בקושי קיים".

עדות לכך, שעלתה בציוץ בטוויטר היא מספר ועדות החקירה בתקופת שלטונו הארוכה של נתניהו. אפס. לא על אסון הכרמל ולא על הקורונה. וזאת להבדיל מוועדת חקירה ממלכתית כל שנתיים בממוצע, בחמישים השנים האחרונות, מלבד בשנות כהונתו של נתניהו. נתניהו הבטיח להביא את אמריקה לישראל, להפריט כל דבר שזז – ועל הדרך הפריט גם את מושג האחריות הציבורית עד שהגענו לסיפה של אנרכיה. 

נתניהו הבטיח להביא את אמריקה לישראל, להפריט כל דבר שזז – ועל הדרך הפריט גם את מושג האחריות הציבורית עד שהגענו לסיפה של אנרכיה

פקידי הציבור החלשים הם תוצר של שלטון שדורש נאמנות לפני הכל, כי בבסיסו הוא מושחת. והשחיתות הזאת עולה בסוף בחיי אדם. Make Israel leader's accountable again. זה מה שצריך לקרות עכשיו. ריאקציה לאובדן הבושה של עידן נתניהו ונספחיו.