לפני כחודש, במהלך שיטוט בערוצי הטלוויזיה וה-VOD, נתקלתי בסרט המצוין של יעל שחר ושרון יעיש "זונה כמוני". הסרט הדוקומנטרי מגולל את תלאותיה של צ'ילה עזרא, קורבן לסחר נשים, שנחטפה בצעירותה במהלך בילוי בבר בהונגריה והובאה למכון ליווי בעכו. משם התגלגלה צ'ילה במשך שנים בתעשיית המין בישראל, ללא דרכון, ללא יכולת להיחלץ מהתופת.
כעבור 20 שנה ושיקום שעברה, מבקשת צ'ילה מהמדינה להכיר בה כתושבת לאור הנזק והפשעים שבוצעו כלפיה. היא יצאה למאבק ושכרה חוקר פרטי שיוכיח למדינה שהיא אכן קורבן לסחר בנשים, ושיעזור לה להשיג תושבות. כדי לממן את אותו חוקר פרטי היא בחרה לחזור לעסוק בזנות. בסרט היא חושפת עבור הצופה את חיי היומיום ואת הבנאליות של תעשיית המין.
נזכרתי בסרט הזה אתמול כשצפיתי בסרטון של גלית דיסטל אטבריאן, כוכבת התאגיד. דיסטל פותחת את הסרטון בדרמטיות, שכן יש בפיה הכרזה רדיקלית ואף דרמטית: היא באה לדבר בשמן של הנשים המושתקות והמוחלשות. מיהן? ובכן, דיסטל הביאה אותן לאולפן כסטטיסטיות מאחוריה – דינה, אישה חרדית ורומי, אישה העוסקת בתעשיית המין.
ועל מה יוצא קצפה של דיסטל הפעם? נגד אותו פמיניזם רדיקלי לדבריה, שמשתיק את דינה החרדית, ומחליט עבורה שלא לקיים אירועים בהפרדה מגדרית (השטן הוא שדולת הנשים שעתרה לבג"ץ בעניין), ושמונע מרומי לעסוק בתעשיית המין וקידם את חקיקת החוק להפללת לקוחות.
בסופו של דבר מדובר בעוד סרטון מהז'אנר שגלית דיסטל אטבריאן, סופרת, כותבת הנאומים של מירי רגב לשעבר וכלת פרס ספיר מטעם עצמה מתמחה בו: ציור המטרה מראש, הטעמת טיעונים מושכלים ויענו מתוחכמים (שתי נשים שונות נגד אותו אויב), שישרתו את הדמגוגיה הליברטריאנית שלה באופן מושלם. לא הייתי מתעכב עליו ללא הדוגמה האישית שנתנה לגבי תעשיית המין. "מודה ומתוודה, אני לעולם לא אעסוק בתעשיית המין, ואני אמות אם הבת שלי תבחר בזה כמקצוע לחיים".
רגע, רגע. לא הבנתי. אם כל הסרטון מהגגת דיסטל עד כמה הבחירה של רומי, לכאורה בנקאית לשעבר, לעסוק בתעשיית המין היא חופשית ונהדרת, ועד כמה טוב לה כזונה – מדוע על בתה ועל עצמה היא חסה? הרי אין בכך כל רע, בחירה חופשית לכולן, ושישרפו הפמיניסטיות המגבילות עם פלישתים.
אבל דיסטל, למרות הדמגוגיה שהיא מלהטטת בה כדרכה בקודש, יודעת שזה לא נכון. אין לי מושג מאיפה היא מצאה את אותה רומי שעזבה את קריירת הבנקאות לטובת זנות מתוך חיבה למקצוע (אולי אם היתה נותנת לה לפצות את פיה היינו יודעים. האם גם דיסטל מהפמיניזם המשתיק?) – אבל גם דיסטל מבינה שרוב עובדות תעשיית המין אינן נמצאות שם כי טוב להן. רובן מידרדרות לשם מחוסר ברירה ונאבקות ונכשלות לצאת ממנה.
גם דיסטל מבינה שרוב עובדות תעשיית המין אינן נמצאות שם כי טוב להן. רובן מידרדרות לשם מחוסר ברירה ונאבקות ונכשלות לצאת ממנה
דיסטל יודעת ש-93 נשים בזנות נפטרו מאז 2010, עשר מתוכן נרצחו. היא יודעת שבישראל גיל הפטירה הממוצע של הנשים בזנות עומד על 46. היא יודעת שזו תעשייה נצלנית, הכרוכה באלימות פיזית ומינית, שהמפגשים בה מסתיימים לא פעם באונס, ושהעוסקים בה סובלים מנזקים בריאותיים ונפשיים. היא יודעת שהחוק להפללת לקוחות (שהתקציב עבורו עדיין מתעכב), כרוך בשיקום הזונות ובעזרה ליציאתן מאותו מעגל נצלני.
אבל בשם הליברליזם המזויף של דיסטל היא בוחרת לעמוד על זכות הבחירה וחופש העיסוק של הזונות ועל החוצפה של הפמיניסטיות למנוע אותו. לא ברור למה. אם את מוכנה להילחם על חופש הבחירה בו, מדוע תמותי אם בתך תבחר בו? דיסטל יודעת היטב את ההשפעות ההרסניות של אותה תעשייה, אבל בשם ציור המשוואה הלכאורה רדיקלית שלה היא מוכנה לעגל פינות ולעקם את התמונה. העיקר שיהיה פאנץ'.
אפשר לזלזל בדיסטל ולהגיד שהפרובוקציה התורנית שלה לא שווה התייחסות. יש מצב. אבל סרטונים כמו שלה הם בדיוק השמן במכונת הנרמול של הזנות, כסתם עוד מקצוע, בחירה חופשית – של אלו שנאלצות לבחור בו. בטח. עד שזה מגיע לבנות שלנו.
