ביום חמישי האחרון התקיים דיון מקדמי נוסף במשפטו של הקצין שירה והרג את הנער סלמון טקה ז"ל ביוני 2019. במרכז הדיון עמדה הבקשה של סנגורו של הקצין לבטל את כתב האישום, בטענה שהוא ירה מתוך הגנה עצמית.
הסנגור הוסיף כי "הגשת כתב אישום נובעת ממניעים זרים ומחמת אווירה ציבורית עוינת לנאשם". השופט, זיאד פלאח, דחה את הבקשה לביטול כתב האישום ובמקום זאת קבע עשרה דיונים בלוח זמנים אינטנסיבי של שלושה חודשים, כולל שני ביקורים בזירת הרצח.
בדרך לבית המשפט חיכו כוחות משטרה מתוגברים. ככל שהתקרבנו לרחבת בית המשפט, הנוכחות של השוטרים רק הלכה וגברה. הגענו לקומה שבה נמצא האולם המיועד, והנה הפתעה: מחסום הוצב במסדרון והשומרים טענו שאין כניסה לאף אחד. זה לא היה מדויק. בעודי עומדת ראיתי שוטרים רבים בבגדים אזרחיים ובמדים נכנסים חופשי לאולם, בהצגת תעודה.
"למה הם כן ואנחנו לא?", שאל ישראל, אחד הפעילים, את המאבטח. "זו ההנחיה", אמר. "הנחיה שאומרת שחברים של הנאשם נכנסים חופשי וחברים של המנוח מעוכבים?", שאלתי. "אל תלכו לשם" השיב המאבטח. "לאן זה לשם?", ניסיתי להבין, אך הוא הסב את פניו לכיוון אחר.
"אנחנו מנסים להכיל אתכם"
שוטר נוסף על אזרחי הגיע וביקש להיכנס. המאבטח אמר לו שאי אפשר, וסירב גם כשהשוטר שלף תעודה. "עוד לא התחיל הדיון", אמר לו, "כשיתחיל – נתחיל להכניס". השוטר שסורב שרק לאיש בטחון שהיה קרוב לאולם, וסימן לו לגשת למחסום המאולתר, האיש ניגש אליו והשוטר לחש לו משהו באוזן.
מחסום הוצב במסדרון בשני צדדיו והשומרים טענו שאין כניסה לאף אחד. זה לא היה מדויק. בעודי עומדת ראיתי שוטרים רבים בבגדים אזרחיים ובמדים נכנסים חופשי, בהצגת תעודה
עד מהרה הגיע איש לבוש בבגדים אזרחיים והציג עצמו כאריק הקב"ט. לי נראה היה שאיש הבטחון הזמין אותו. הקב"ט הגיע בצעדים מהירים, מדבר אלינו בעוד הולך: "מי אתם? אתם משפחה? איפה הנציגים של המשפחה?". לפני שהספקנו לענות הוא הוסיף: "אני צריך שתתנו לי רשימה של מי שאתם רוצים שאכניס כי אני לא יכול להכניס את כולם". בדיוק באותו רגע הגיעה משפחתו של סלמון טקה.
"הנה, זו המשפחה של המנוח", הצגתי אותם בפני אריק.
"אתם המשפחה?", שאל את אמו של סלומון, שענתה "כן".
"זאת אמא שלו, זה אבא שלו ואלו אחיות", אמרתי. רציתי שאריק הקב"ט ינהג כלפי משפחת המנוח ברגישות ובחמלה, ולא יתחיל לעכב, להשפיל ולהפלות אותם כמו אותנו. זה לא עזר. "תחכו", אמר להם הקב"ט וסימן בתנועת יד שיקחו צעד אחורה. השעה היתה כמעט עשר, שעת הדיון, וראיתי עד כמה אביו של טקה מתוח.
"תן לנו להיכנס בבקשה, רוצים להיכנס לבית המשפט", אמר לו טקה האב באמהרית. "אני רוצה לדבר אתכם לפני שאתם נכנסים", ענה הקב"ט, כאילו הבין את האמהרית. "מה יש לך לדבר איתנו? תן לנו להיכנס למשפט של אחי וזהו", אמרה אחות של טקה בטון עצבני. "אם ככה את מדברת, אני לא אתן לך להיכנס", איים אריק הקב"ט. שמתי לב שהשוטרים שהיו לידינו במחסום נעלמו. רק אנחנו היינו שם, במין הסגר עד שהקב"ט ידבר איתנו.
"אנחנו מנסים להכיל אתכם", אמר הקב"ט, "אנחנו מנסים להיות סובלניים אתכם, אבל לא נאפשר הפרה של כללים ונורמות התנהגות". "מה זאת אומרת?", צעקה האחות, "אחי נרצח ויש משפט אני רוצה להיכנס, תעשה לשוטרים שיחה, לא לנו".
"אם ככה את מדברת, אני לא אתן לך להיכנס", איים אריק הקב"ט. שמתי לב שהשוטרים שהיו לידינו במחסום נעלמו. רק אנחנו היינו שם, במין הסגר עד שהקב"ט ידבר איתנו
ההבעה על פניו של הקב"ט התחלפה. הוא הלך וחזר, חזר והלך, כנראה כדי להביע את כעסו הגדול. חששתי שהוא יחליט לעכב את המשפחה, ושהדיון יתחיל בלעדיה, רק בגלל שיחליט לחנך אותנו או להראות מי קובע את הכללים.
"הפרנג'ים באו איתי"
מתח עמד באוויר. המסדרון התרוקן פרט לקבוצה של אתיופים ולעוד מספר קטן של לבנים. הקב"ט החליט שהוא מכניס רק עשרה והתחיל לספור. הוא השאיר מחוץ לספירה את הפרנג'ים (הלבנים) שבאו עם משפחת טקה.
אבא של טקה חזר אחורה וסימן בלי מילים לחברים הפרנג'ים להצטרף. הקב"ט ניסה להגיד משהו, אבל יצא לו גמגום לא לגמרי ברור. הבנתי אותו: האיסוף של הפרנג'ים על ידי אבא טקה בלבל אותו, אחרי שעבד כל הבוקר בלמיין לבנים ושחורים. אם עכשיו הוא צריך להכניס שחורים, מה פתאום באים איתם לבנים?
אלו היו השניות הכי משמעותיות בשבילי בבוקר הזה, כי הן גילמו את הסיפור כולו. במקום בו רשויות השלטון על כל דרגיהן עוסקות בסלקציה ובהפרדה, בא אבא טקה ואמר באמהרית: "כולם אתי. כל מי שבא אתי לתמוך בי, הוא שלי".
כשנכנסנו לאולם חשכו עיני. השוטר היורה עמד מוקף חומת שוטרים, ביניהם גם השוטר על אזרחי שלחש קודם למאבטח ליד המחסום שהוצב במסדרון. האינטראקציה בין כוחות המשטרה ומשמר בית המשפט היתה מדאיגה, הלחישות בין הקב"ט למפקד תחנת חיפה, אליה שייך הנאשם, ובין השופט לבין אנשי המשטרה באולם. הרגשתי שהם עוקבים בעיניהם אחרינו, הפעילים. הם דרשו מכולנו להכניס את הסלולריים, בזמן שהאנשים שעמדו סביבנו החזיקו מכשיר ביד.
האיסוף של הפרנג'ים על ידי אבא טקה בלבל אותו, אחרי שעבד כל הבוקר בלמיין לבנים ושחורים. אם עכשיו הוא צריך להכניס שחורים, מה פתאום באים איתם לבנים?
הקב"ט שניהל את הישיבה לא מצא מקום להושיב את בני המשפחה באולם, כי כל השורה הראשונה נתפסה על ידי חברים ובני משפחתו של השוטר שהרג את טקה. היינו צריכים לריב עם הקב"ט, כדי שבסופו של דבר ייתן לאב לשבת שכם אל שכם עם שוטר מחבריו של הורג בנו. רמת ההערות והפיקוח כלפינו הביאה את אבא טקה לעמוד ולהביע את מורת רוחו על התנהלות בית המשפט.
"אני באתי לבית הזה להתחנן לצדק, אבל מה שאני רואה זו התנהגות רעה של הבית הזה שמוסיפה לנו כאב על הכאב. מה היה פשר העיכובים המיוחדים שלנו בכניסה? מי כאן הנאשם? ואיפה הצדק?", הוא שאל. התסכול עלה מכל מילה בדבריו וורקה טקה, איש מאופק ואצילי.
ואכן, צריך עצבים של ברזל כדי לעמוד מול פרקטיקות הדיכוי, האפליה וההשפלה שהופעלו מסביבת בית המשפט, החל במחסומים שהוצבו במסדרון ועד למה שהתרחש באולם עצמו, ולהישאר שקטים. אני גאה במשפחת טקה, בחברי וחברותי הפעילים שנשכו שפתיים עד לתום הדיון. לכולנו היה ברור שכל ההצגה הזו של הדריכות המוגברת של כוחות בטחון נועדה לייצר פרובוקציה.
"הם מחכים שנמעד, שנרד מהמסלול שלנו אפילו בסנטימטר, על מנת להפוך את הסיפור, להפוך אותנו לעבריינים ואותם לשומרי סדר. אני מבקש לא לתת להם את זה, תשמרו על עצמכם", ביקש אביו של סלמון טקה.
וורקה טקה: "אני באתי לבית הזה להתחנן לצדק. מה היה פשר העיכובים המיוחדים שלנו בכניסה? מי כאן הנאשם? ואיפה הצדק?"
בתום הדיון הפגינו עשרות פעילים ספונטנית מחוץ לביהמ"ש וקראו: "שוטר אלים חייב להיות בפנים". הם הקריאו את שמות קורבנות האלימות המשטרתית מבני הקהילה ששילמו בחייהם.
דיון ההוכחות הראשון נקבע ל-25 במרץ בשעה עשר בבוקר. לשישי באפריל בשעה 11 נקבע סיור של השופט בזירת הרצח. במידה ולא יחול שינוי בשל הההנחיות החדשות, אמורה ההתכנסות לסיור להיות בכניסה למשטרת זבולון, הוא יערך בהשתתפות השופט, הקצין היורה, התובע, הסנגור, המשפחה והתקשורת, והוא פתוח לקהל הרחב. אנחנו נהיה שם.
באותו נושא: אלימות משטרתית
"כולם צעקו הוא חינוך מיוחד, תעזבו אותו. אבל הם היו אטומים"
עדי ראייה לתקרית שבה היכו שוטרים עד זוב דם צעיר חרדי עם אוטיזם מספרים מה ראו, וטוענים שבמציאות האלימות היתה עוד יותר קשה מזו שנחשפה לציבור. סבו של הצעיר: "זו בושה וחרפה למדינת ישראל". המשטרה: "נסיבות האירוע נבדקות"
אתיופי, חרדי או ערבי? רוב הסיכויים שתסבול מאלימות משטרתית קשה
חרדים, אתיופים, ערבים – כולם סבלו מאלימות משטרתית קשה בשנים האחרונות. אז למה האכיפה נגד שוטרים אלימים הולכת ופוחתת? התשובה נמצאת למעלה במקבלי ההחלטות
"לא נברח מהרחובות שלנו" – מחאה בלוד תחת אבטחה משטרתית כבדה
ערבים, מהגרים מאתיופיה ומרוסיה, דתיים – אירוע הגאווה בלוד הצליח לחבר את חוק הלאום, חוק הפונדקאות ואת המאבק על החזרתו של אברה מנגסיטו
and then
שיחה על זה post