"אין שום סיבה שארגיש לא שייכת לכאן"
מה למדתי בקיץ האחרון?
"הקיץ התחדדה אצלי ההרגשה שאני כמו רוח רפאים במדינה שלי – אני טובה בלשיר יפה, ללרוץ מהר ולמלחמות, אבל אני לא טובה מספיק כדי להיות פשוט שווה כאזרחית. אני גאה במי שאני ובמשפחה שלי, אבל אם ההורים שלי עובדים בעבודות הכי שחורות שיש ואנחנו גרים בשכונות הכי עניות שיש – לאן נוכל להתפתח ולמה שכשנביע את עצמנו יקחו אותנו ברצינות? עשיתי הקיץ קעקוע שקשור לאפריקה ולשורשים שלי, בהתחלה לא רציתי להוסיף גם משהו שמסמל את ישראל אבל בסוף החלטתי שכן, כי אני גם יהודיה גאה, ישראלית גאה ואין שום סיבה שארגיש לא שייכת לכאן.
"למדתי הקיץ גם שהרבה ממי שחשבתי שהם חברים שלי אינם כאלה, הבנתי פתאום כמה אנשים מציגים את עצמם כנאורים, אבל הם בעצם לא – אנשים שהיו איתי בקשר טוב פתאום תקפו אותי, הסובבים אותי פשוט התחילו להלך על ביצים לידי.
"אני מרגישה שאם רוצים לשנות משהו, אנחנו חייבים להתחיל הרבה מעבר למשטרה, השינוי צריך להתחיל בחינוך, אבל אני לא אופטימית. הקיץ הבנתי שהשינוי שאנחנו דורשים ייקח עשרות שנים. אולי הילדים שלי ייהנו ממשהו, אבל אני לא מאמינה שאחווה יחס שוויוני כלפי בימי חיי.
רגע אחד מכונן
החופש הגדול התחיל כרגיל, אבל אז קרה מה שקרה עם טקה והתחילו ההפגנות. עוד הלכתי אז לבית הספר כי עשיתי קורס קיץ במתמטיקה. פגשתי בו כמה ילדים ואת הדעות שלהם. היום הראשון של קורס הקיץ היה בדיוק אחרי יום ההפגנות הגדול. התרגלתי כבר לשמוע ביקורת על המחאה שלנו, אבל כשהכל עוד היה טרי זה פשוט כאב. לא האמנתי עד כמה אנשים לא מסוגלים להכיל את הכאב שלנו.
"הקיץ הבנתי שהשינוי שאנחנו דורשים ייקח עשרות שנים. אולי הילדים שלי ייהנו ממשהו, אבל אני לא מאמינה שאחווה יחס שוויוני כלפי בימי חיי"
"אמרו לי שההפגנה שלנו היתה אלימה, שאלו איך אנחנו יכולים להלחם עם אלימות באלימות, אנשים מהקורס הטיחו בי שאלות ואמירות' כאילו אני הפעילה החברתית הכי גדולה בעדה, תוך כדי כאב לי כל הגוף מהמכות שקיבלתי בלילה משוטרים – אז פשוט יצאתי החוצה והתחלתי לבכות. הרגשתי שאני יכולה להסביר להם ולנסות לשנות את הדעות שלהם, אבל השנאה שלהם היא לא מעכשיו, אלא מגיל קטן ומתחילה כבר בדיבור היומיומי כשאומרים ששחור זה חוסר מזל, רע, אסור, מפחיד".
מה היית לוקחת מזה לבית ספר? על מה צריך לדבר בכיתה?
"הייתי מצפה מבתי הספר להתחיל לעבוד על השינוי הזה, ולייצר מעגלי שיח בנושא. אני חוזרת מהקיץ ועם מה שעברתי ועם מה שאלו לצידי עברו – אנחנו פשוט חייבים להשמיע את הקול שלנו, את הכאב שלנו. כשמדברים, זה מונע מהמצב להידרדר לפחות. אני לא מאמינה שיש כל כך מי שיקשיב לנו, אבל בית הספר צריך לנסות.
"חוץ מזה, ילדים ממוצא אתיופי צריכים להעביר שיעורי חברה. הרבה נערים ונערות בבית הספר שלי טוענים שאין גזענות והכל טוב ויפה, אבל אנשים כמוני יכולים להעביר שיעורים על כמה שזה לא נכון, על כך שאנחנו עוברים אפליה בבריתות, בעבודה, מול המשטרה – הלוואי והם יראו את זה מול העיניים שלהם.
"הייתי רוצה שבית הספר יתן גם יותר מקום לסיפורים מהעלייה לארץ, שידעו מאיפה באנו, למה ואיך זה היה. אני מרגישה שמי שסובבים אותי כבר מבוגרים מכדי לשנות את תפישת העולם שלהם, אבל אם ידברו על התרבות שלנו ביסודי, אולי לא יצטרכו לשמוע על הכאב שלנו בתיכון".
"לא חשבתי שזה מה שאני אעשה בקיץ, אבל זאת חברה שלי ולא רציתי שהיא תעזוב"
מה למדתי בקיץ האחרון?
"למדתי שיש בישראל חוקים לא ממש יפים או נכונים שיכולים לפגוע בהרבה אנשים, ושצריך לשנות את זה. אני לא יודעת איך אפשר לשנות את זה. אולי להפגין. חשבתי שזה לא יפה שהמדינה מתנהגת ככה לאנשים שהגיעו לכאן במיוחד כדי לטפל בנו. לא הבנתי למה הם לא נותנים להם להיות עם הילדים שלהם.
אני מבינה שאסור לאימהות פיליפיניות שמטפלות בישראל להביא ילדים ולהיות משפחה ובגלל זה מגרשים אותם, כי הם הפכו להיות משפחה. זה לא בסדר. לכל אחד יש רגשות וכל אחד רוצה להביא ילדים.
"לא חשבתי שזה מה שאני אעשה בקיץ, אבל זאת חברה שלי ולא רציתי שהיא תעזוב, אז עשיתי כל מה שאני יכולה בשבילה. אני לא יודעת אם אהיה מעורבת גם בדברים אחרים".
רגע אחדן מכונן
"אני ומאורין חברות מאוד טובות. כשלקחו אותה למעצר היה לי מאוד עצוב. בהתחלה חשבתי שזה סתם ועוד מעט ישחררו אותה. אחרי כמה ימים כשהיא לא יצרה איתנו קשר, הבנתי שזה לא יקרה כל כך מהר. חשבתי שאני חייבת לעשות משהו כדי לשחרר אותה.
"למדתי שיש בישראל חוקים לא ממש יפים או נכונים שיכולים לפגוע בהרבה אנשים, ושצריך לשנות את זה"
"כששמעתי שהולכים להפגין מול בית המשפט ביקשתי גם ללכת. כשראיתי אותה מהחלון של האוטו שהביא אותם לשם התחלתי לבכות. היה לי עצוב. נראה לי שהיא שמחה לראות אותנו. אחר כך הרשו לנו לעלות לבית משפט ולפגוש אותה. היא ואחותה היו מאוד עצובות ובכו. אחר כך הלכנו גם להפגין איפה שכולאים אותם. הכנו להן מתנות, כתבו להם מכתבים אבל לא הסכימו לתת להם את הדברים שהכנו להם. לא הבנתי למה זה אסור.
"אני שמחה להיות מעורבת, ומאוד שמחתי ששמעתי שמשחררים אותה. אני מקווה שלא יגרשו אותה ומשתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי כדי לא להיות עצובה ולהתאכזב אחר כך. כי בכל פעם שאני שומעת על זה אני מתחילה לבכות".
מה היית לוקחת מזה לבית ספר? על מה צריך לדבר בכיתה?
"בהתחלה כשרק התחילו לעצור עובדים זרים לא ממש דיברו איתנו בבית הספר על זה, כי מאורין עוד היתה איתנו בכיתה. אני חושבת שהמורים צריכים לדבר איתנו בתחילת השנה על כל מה שהיה בחופש, שהמורים ידברו על כל מה שהיה ועל מה הם הרגישו ואנחנו נגיד מה אנחנו הרגשנו. צריך להסביר לנו למה לקחו אותה ושיכול להיות שיגרשו אותה מהארץ".
"אני לפעמים נעלם בלי לשים לב ורוצה שלא יעלבו אם אני נעלם"
מה למדתי בקיץ האחרון?
"השתתפתי במחאה של ההורים לילדים עם מוגבלות. אני רוצה לעזור לאמא שלי להסביר מה זה אוטיזם וחשוב לי מאוד שהזכויות שלי והזכויות של ילדים אחרים יישמרו כמו שצריך, לא רק לילדים שיש להם אוטיזם. למדתי בקיץ שאני רוצה להמשיך להשתתף בהפגנות ולהמשיך להסביר מה זה אוטיזם. כי לשים אנשים בחושך זה ממש לא טוב".
רגע אחד מכונן
"הייתי עם אמא שלי במחאה שהיתה בשבוע שעבר. אני חושב שזה מעולה ויפה מאוד שהורים עומדים על הזכויות שלהם וצועקים שהם צריכים את זה. מה שאני חושב שלא טוב, זו הסיבה שהמחאה היתה. המחאה טובה אבל הסיבה שהיא קיימת לא.
"לא כל אוטיסט הוא אותו דבר, לכן אנחנו צריכים עזרה דומה אבל גם שונה מאוד. לא יכול להיות שלכמה ילדים תהיה רק סייעת אחת. המחאה הזו היא בגלל שרוב הילדים על הספקטרום לא מקבלים את הכלים שהם צריכים ואת כל השעות של הסייעת ולא יכולים להתחיל את השנה הבאה בבית הספר.
"למדתי בקיץ שאני רוצה להמשיך להשתתף בהפגנות ולהמשיך להסביר מה זה אוטיזם. כי לשים אנשים בחושך זה ממש לא טוב"
"סייעת עוזרת לילד עם הבעיות האישיות שלו. לפעמים אני נעלם עם המוח שלי באמצע הכיתה ואני צריך שהסייעת תעזור לי להשלים את מה שפספסתי. אני צריך שיעזרו לי לחזור לכיתה אחרי שאני יוצא להליכות מסביב לבית הספר, זה עוזר לי להתרכז. אני צריך שהסייעת תעזור לי לגשר ולדבר עם ילדים אחרים. אני צריך את הסייעת גם כדי לארגן דברים, כמו למשל משחק כדור עם חברים. אני גם צריך שהיא תהיה האוזניים והעינים שלי בבית הספר. לפעמים אני לא יודע אם למישהו יש מסיבת יום הולדת בבית הספר ואני יכול לפספס את זה. יש לה הרבה אחריות.
"לפני שנתיים הייתי בבית ספר בלי סיוע ולא יכולתי להקשיב ולא עשיתי כלום. בשנה אחת הייתי עציץ. הייתי כמו עם חליפה שלא נותנת לי לשמוע או לדבר. שנה אחת פשוט לפח. הייתי צריך לעבוד קשה כדי לסגור פערים. אני חושב על כל הילדים שיכולים לאבד שנה מהלימודים שלהם – זו בעיה".
מה היית לוקח מזה לבית ספר? מה צריך לעשות בכיתה?
"אני רוצה שידעו על המוגבלות מראש וידעו איך לפעול. אני לפעמים נעלם בלי לשים לב ורוצה שלא יעלבו אם אני נעלם בתוך השיחה ולא יודע לאיפה היא הלכה. הבעיה היא שלפעמים המורים שומרים את המוגבלות בתור סוד, הם חושבים שזה מביך. זה לא, זה בסדר. המוגבלות שלי פתוחה, אני אומר לאנשים את זה. אם מסתירים מאנשים הם לא יודעים איך להתמודד עם ילד עם מוגבלות.
"צריך לעשות שיעור על זה ולעשות את זה נכון. יום אחד בחופש הלכתי לאוניברסיטה עם אמא שלי להסביר על אוטיזם מנקודת המבט שלי. כי יש מומחים שמבינים את ההגדרה של אוטיזם אבל הם לא יודעים להסביר מה זה באמת".
למדתי כמה נכון המשפט "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"
מה למדתי בקיץ האחרון?
למדתי כמה חשוב ונכון המשפט: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". אני גר בירושלים, עיר קשה ואכזרית, ללא פילטרים. כבר חודש שהעיר שטופה יום-יום, מבוקר עד לילה, מהתחנה המרכזית ועד לעיר העתיקה, בעשרות פעילים של מפלגת "נועם", מפלגת "עם נורמלי בארצנו". מפלגה זו חרטה על דגלה את המלחמה בלהט"בים. מסיבות שונות שתקנו על כך למשך חודש. ראינו בכך קוריוז".
"היות שאני עובד עם נוער להט"בי, הבנתי שעבורם אין מדובר בקוריוז בכלל, אלא במצוקה שמונעת מהם תחושת ביטחון ברחובות. אז הדפסתי שלטים וקראתי לחברים (זה היה כרוך בתשלום זעום לבית הדפוס ומספר הודעות ווטסאפ), וקבענו לעמוד מבוקר עד ערב, שלושה ימים, בצמוד לדוכן הראשי של "נועם" בשוק מחנה-יהודה, כשאנחנו אוחזים בשלטי "ואהבת לרעך כמוך" בצבעי הגאווה. מרגע שאני וחברי נעמדנו שם, לא חסרו אנשים שיצטרפו אלינו. בכל הערבים, התנינו בפני השוטרים שנתפזר רק לאחר שהם יפזרו את "נועם", וכך היה. כך, העברנו מסר שהרחוב איננו הפקר ללהט"בופוביה, בלא אף תמיכה ארגונית או תקציבית אלא ביוזמה גמורה של הקהילה הלהט"בית המקומית בעיר.
רגע מכונן
"ללא ספק, אירוע השקת הספר "לב אבות". אני מתנדב באיגי כרכז בית המדרש לנוער להט"בי, שמשתתפותיו הן להט"בים מבית דתי בגילאי 23-14. מלבד ההתכנסויות הסדירות של בית המדרש, לקחנו על עצמנו פרוייקט: לכתוב ספר תורני-הגותי-להט"בי. בחרנו לקחת את "מסכת אבות", המכילה כמאה פסקאות של אמרי חכמה ועצות של רבנים מלפני אלפיים שנה: כל חניכה קיבלה פסקה (משנה) אחרת וכתבה בהשראתה קטע קצר, פרוזה או ליריקה.
"העוצמה של היכולת ליזום במשאבים דלים וזמינים כדי ליצור משהו גדול, היא הדבר ששחשוב להעביר לחניכים ולתלמידים"
"לשמחתנו, אל החניכים הצטרפו גם רבניות ורבנים מהמיינסטרים הציוני דתי. וכך יצא ספר קאנוני יהודי רצוף פרשנויות של נוער ולהט"בי. השקת הספר הייתה אחד האירועים המרגשים והמספקים בחיי – ממש לא בכל יום מודפס בישראל ספר תורני-להט"בי, בטח לא על-ידי נוער. הרגשתי שאנחנו חלוצות בז'אנר ספרותי חדש, תורה קווירית, שילך ויתפתח בארץ בשנים הקרובות".
מה בתי ספר צריכים לקחת מזה? מה צריך לעשות בכיתה?
"אני חושב שההתייצבות מול "נעם" והדפסת הספר "לב אבות", הם יוזמות שנעשו במשאבים דלים יחסית לתמורה הגדולה שהם הניבו. אני יודע מהחניכים שלנו שהפעילות שלנו היתה חשובה מאוד ותרמה לרווחת הנוער והצעירים הלהט"בים. אז הייתי לוקח את העוצמה של היכולת ליזום, ושל האמונה שדי במשאבים דלים וזמינים כדי ליצור משהו גדול, היא הדבר שאני סבור שחשוב להעביר לחניכים ולתלמידים – במקום שאין א.נשים – תתייצבו ותהיו א.נשים".