בית משפט העליון בישראל הוכיח לאחרונה שהוא מתנהל כמו מפעל משומן של סגירת תיקים. היעילות, אי ההתערבות, הממסדיות הם הערכים קדושים. בסרט הנע של מפעל התיקים של בג"ץ, יהודה ביאדגה הוא שקוף.
ביאדגה, מתמודד נפש מבת ים נורה למוות ב-2019 בידי שוטר. לדברי השוטר, הוא חש בסכנת חיים משום שביאדגה אחז בסכין. מח"ש הודיעו כי הוא לא חשוד בפלילים.
שלושה שופטים קבעו לאחרונה כי ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה, לא לפתוח בחקירה פלילית בגין נסיבות מותו, היא כשרה ומוצדקת. לטענתם, די בכך שהשוטר שהגיע לזירה חש סכנת חיים לאחר שראה את ביאדגה מניף סכין, והוא ראוי לחסינות. 50 הדקות שבהן הסתובב ביאדגה ברחובות בת ים, חלף על פני עוברי אורח ולא עשה כלום – לא הטרידו את מנוחתם.
המרחק שבו בחר השוטר היורה לעמוד ממנו, ועוד מולו ולא מאחוריו, גם לא. האופן שבו ביקש השוטר מביאדגה להוריד את הסכין, שככל הנראה הבהילה אותו עוד יותר, לא עניינה אותם. גם לא העובדה שאולי אפשר היה לנטרל אותו ברגישות ובמקצועיות. הם גם לא העלו בנפשם את התהייה הבסיסית: האם שתי היריות הקטלניות באמת נורו בלית ברירה, או שהיה אפשר לנקוט באמצעי, נניח, קל יותר?
אולי הציפיות שלי מוגזמות. זה בסך הכל סיפור קטן על בחור ממוצא אתיופי, הלום קרב, שנכנס להתקף ומשפחתו זעקה לעזרה בצר לה, מהמשטרה. לא מוות שאפשר היה למנוע.
כנראה שהבעיה היא בנקודת המוצא. שופטי בג"ץ לא ראו בביאדגה את הקורבן, אלא במשטרה. מבחינתם, הטלת אחריות על המשטרה היא בעצם האשמת הקורבן. מה פתאום לצפות מהמשטרה שלנו להגיע לאירוע ערוכה, מושכלת, מקצועית, עם תכנית פעולה מסודרת להתמודדות עם פגוע נפש? השוטר חש בסכנת חיים, אז נגמר הסיפור. ההתמודדות הנפשית של ביאדגה היא היסטוריה. הוא כבר לא בן החיים אז יאללה, לתיק הבא.
אל חשש, אפשר לסמוך על השופטים שלנו, שמבעד לנימוקים המשפטיים המעייפים של "היעדר עילה להתערבות" בהחלטת היועמ"ש ובעוד דיבורים גבוהים על "סבירותה של ההחלטה", הם קישטו את פסק דינם בפאתוס על "התוצאה הטראגית" ו"ההבנה ללבם" של בני המשפחה.
מבעד למילים המאווררות הללו, שופטי בג"ץ למעשה הכשירו התנהגות רשלנית של שוטרים בסיטואציה של סכנת חיים. התוצאה היא שבכל פעם ששוטר ירה במישהו למוות, הוא יקבל חסינות אם חש שהוא בסכנת חיים, גם אם בדקות שלפני הוא התנהג כמו אידיוט מושלם.
אבל שיא השיאים נרשם בפסקה האחרונה. במתק שפתיים, הטון של גילה כנפי-שטייניץ השתנה והתרכך. רגע לפני סיום דבריה, היא מבקשת לפזר בכל זאת כמה מילות נחמה. לדבריה, הרי מתגובת המדינה עולה שבכל זאת הופקו לקחים מהאירוע והרי לראשונה גובש נוהל עבודה בנושא "טיפול באירוע בו מעורב אדם עם מוגבלות נפשית", לצד "תהליכים שונים שעושה משטרת ישראל כדי לתת בידי השוטרים כלים מתאימים לטיפול באירועים בהם מעורבים מתמודדי נפש". לטענת כבוד השופטת, "מדובר במגמה ראויה שיש לקוות שיהיה בה כדי למנוע אירועים קשים מעין אלה".
קשה לי להאמין שהשופטת האמינה בעצמה למילותיה. שופטת ותיקה כמותה יודעת הרי מה דינם של נהלים ממשלתיים ובמיוחד נהלי המשטרה. לו הייתה מתעניינת ובודקת, היתה מגלה שמאז פורסם "הנוהל" המפואר, היו עוד מקרים שבהם המשטרה ירתה במתמודדי נפש "בלית ברירה ומסכנת חיים". באחד מהם זה נגמר במוות של פגוע הנפש.
אולי כנפי-שטייניץ מעדיפה לעטוף את עצמה באופטימיות, כדי שתוכל לישון בשקט בלילה. אחרת קשה להסביר את הניתוק שבהתלהבות מנהלים. והרי גם קודם היו נהלים. נוהל פתיחה באש, נוהל מעצר חשוד, וכן הלאה. אבל לפי שופטי בג"ץ, כשיש סכנת חיים, אפשר לא להקפיד על נהלים.
בג"ץ היה התחנה האחרונה בדרך של משפחת ביאדגה להשגת איזשהו צדק, או לפחות פיקוח על עבודת השוטרים. מח"ש סגרה את התיק, או יותר נכון אפילו לא פתחה אותו. לאחר מכן היועמ"ש. ועכשיו בג"ץ נעל את השער. קוראים לזה כרוניקה של התעלמות. במשטרה זו כבר תרבות ואי אפשר לסמוך על בג"ץ שישנה אותה. אולי צריך להמציא איזה נוהל.
