לא משנה מי ירכיב את הממשלה הבאה – הפריפריה כנראה תמשיך להיות פריפריה, על כל המשתמע מכך. המעבר שלי מדימונה לאשקלון חידד את ההבדלים באופן חד, ברור ועצוב. בל נשכח כי אשקלון בעצמה מוגדרת פריפריה ביטחונית וחברתית, ובכל זאת ערים כמו דימונה, ירוחם, מצפה רמון ובנושאים מסוימים אפילו באר שבע – עדיין נמצאות הרחק מאחור.
זה התחיל בתור לקביעת ממוגרפיה ואולטרסאונד, בדיקות מצילות חיים במקרה של סיכון גבוה לסרטן שד. בתור תושבת דימונה חיכיתי חודשים לתור במכון אסותא באר שבע, שם מתבצעת הבדיקה בשיתוף ובהשתתפות מלאה של קופת החולים מכבי. את המעבר לאשקלון עשיתי בעודי ממתינה לתורי לבדיקת הממוגרפיה, ולכן עם הגעתי לעיר החדשה התקשרתי כדי לקבוע תור קרוב יותר. לתדהמתי נקבע לי תור ליום המחרת באסותא שבעיר אשדוד הסמוכה לאשקלון, כמובן בהשתתפות מלאה של קופת החולים. השירות אינו ניתן כלל דרך קופת החולים באשקלון, שכאמור היא עיר פריפריאלית.
תושבי אשקלון שבעירם פועל בית החולים ברזילי, יכולים לבחור להגיע למיון בבית החולים החדש אסותא באשדוד ללא תוספת תשלום, במידה והם מצוידים בהפניה. זמן הממתנה שם אפסי לעומת המיון בסורוקה. בבית החולים בבירת הנגב התורים לא נגמרים ומספר המיטות מועט מדי ביחס למספר החולים ולמספר היישובים שתלויים בו.
גם את התחבורה הציבורית בפריפריה ממשיכים להזניח. אמנם בדימונה פועל קו רכבת, אבל מספר הרכבות המועמסות בחומרים מסוכנים ויוצאות לכיוון מפעלי ים המלח גדולה ממספר רכבות הנוסעים שמטרתן להפוך את העיר לנגישה יותר – רק שלוש רכבות יוצאות מדי יום מדימונה עם הפנים צפונה. לעומת זאת באשקלון תדירות הרכבות גדולה הרבה יותר, והרכבות פועלות גם בשעות הלילה.
צעיר מאשקלון שירצה לצאת לבלות מחוץ לעיר יוכל לחזור לביתו גם בשעות הקטנות של הלילה, אבל צעיר מדימונה שיבקש לבלות בעיר הגדולה הקרובה באר שבע יהיה תלוי באוטובוס האחרון שיוצא מבאר שבע לדימונה בשעה 23:45, שעה שבה בדרך כלל צעירים רק יוצאים לבלות. וזאת כשבדימונה, כמו בפריפריה, אפשרויות הבילוי בשעות המאוחרות של הלילה כמעט אינן קיימות.
ברור לכולם שתחבורה ציבורית נגישה מרחיבה את אפשרויות התעסוקה עבור תושבי הפריפריה, שיכולים למצוא עבודה מחוץ למקום מגוריהם. אבל לוחות הזמנים של התחבורה הציבורית בפריפריה לא נותנת מענה למי שעובד או לומד עד מאוחר. כסטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, כשאני מסיימת את לימודי בשעה תשע בערב אני יכולה לקחת אוטובוס או לעלות על רכבת לאשקלון, אבל כתושבת דימונה לא הייתי מספיקה לתפוס את האוטובוס האחרון שמגיע לעיר.
באשקלון, כמו בדימונה, אין תחבורה ציבורית בשבת. אבל לתושבי אשקלון יש אפשרויות בילוי רבות ביום המנוחה, החל מפארק לאומי ועד למרינה המציעה מסעדות, בתי קולנוע ומקומות בילוי נוספים שפתוחים במהלך השבת. בדימונה אין מקומות בילוי מעבר לקאנטרי קלאב המקומי, שרק מי שידו משגת יכול להרשות לעצמו לרכוש מנוי ולהגיע לשחות או להתאמן שם. כל השאר נמצאים בעוצר בעיר, כשאינם יכול להגיע באמצעות תחבורה ציבורית למקומות בילוי זולים יותר או חינמיים.
אז נכון, באשקלון יש מדי פעם אזעקות וקיים חשש מהטילים ולפעמים כשהמצב הביטחוני מסלים יש ימי חופשה לא צפויים במסגרות החינוך. אבל הגענו למצב שחיים תחת איום ביטחוני טובים יותר מאשר החיים בפריפריה, שמרוחקת בעיקר מסדר יומם של מקבלי ההחלטות. והדבר הזה לא עומד להשתנות בעתיד הקרוב, בלי קשר לזהות האדם שיעמוד בראשות הממשלה לאחר הבחירות.
and then
שיחה על זה post