הנזק העצום שגרם שלטון נתניהו לדמוקרטיה ולמרקם החברתי בישראל כמעט לא דורש הסבר כשמגיעים לדון בשדה התקשורת. נתניהו, פוליטיקאי שהגביה עוף ואז הטביע את עצמו תחת עיסוק היתר בתקשורת, מותיר זירה מדממת. הוא נבנה מלכתחילה בזכות המודעות הגבוהה שלו לכוחן של מילים ומצלמות ובזכות יכולתו לתמרן את דעת הקהל הרחב. באותה נשימה, הוא בנה את דמותו הקורבנית-לכאורה דרך השנאה שעודד כלפי כלי התקשורת, אותם גופים שבהם עשה שימוש להאדרה עצמית.

תכונות אלו זכו משום מה לאורך השנים למילים רבות מידי של הערכה בדבר "גאונותו" השיווקית, במקום שיעוררו חשש רציני מיד בהתחלה. עוד ב-1999 הוא סימן את העיתונות כאויב האישי שלו כחלק מהשיח הפופוליסטי שהחדיר לפוליטיקה הישראלית ("הם מפחדים"), בהמשך ניסה בכל דרך לקנות שליטה מוחלטת, בעלת מאפיינים טוטליטריים, בתקשורת (התאגיד, "וואלה", "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", ערוץ 20), ובסופו של דבר, על פי כל כללי הטרגדיה המוכרים, השקיע את עצמו בשורה של פרשיות שחיתות הזויות שכולן חוזרות להתחלה – לרצון להתקבל, לצורך בהאדרה עצמית, לתאוות השליטה הבלתי מרוסנת באופן שבו דמותו משתקפת. באופן אירוני, חלקים משמעותיים בפרשות הפליליות של נתניהו נחשפו על ידי העיתונות – על ידי החלקים בה שנותרו בריאים ומסוגלים למלא את תפקידם האופוזיציוני הטבעי – כך שאולי בכל זאת נסגר מעגל.

אם יש דבר אחד שדחוף לעשות ביום שאחרי הבחירות לשר או שרת התקשורת החדש/ה, הרי הוא לבטל את המשרד. לא לבטל סתם כך, אלא להוביל מהלך חשוב של הקמת רשות תקשורת עצמאית ומקצועית שתחליף את גופי הרגולציה הקיימים, שכוכבם דועך מזה שנים – משרד התקשורת, הרשות השנייה, מועצת הכבלים והלוויין (מועצת התאגיד ראוי שתישאר עצמאית ונפרדת). תיק 4000 חשף את הבעייתיות הרבה במעורבות פוליטית בתהליכי רגולציה, ובאופן דומה, תהליך החקיקה השערורייתי שבו "הוכשר" ערוץ 20 ממניעים פוליטיים טהורים הניב לקח דומה.

כבר יותר מעשור עולה שוב ושוב הצורך להקים רשות תקשורת ולבטל את המשרד, אבל כנראה שצריך להיות ממש רע, כדי שהתהליך יבשיל. רשות תקשורת עצמאית תנתק את העיסוק בכלי התקשורת האודיו-ויזואליים מהפוליטיקאים (אם יהיה לה מבנה נכון והליכי מינוי המוגנים מהשפעה פוליטית), תאפשר בפעם הראשונה רגולציה שמתייחסת לזירת התקשורת כמכלול, כולל הזירה הדיגיטלית, תחייב רגולציה רזה ויעילה ויחד עם זאת, תאפשר להתמודד גם עם שאלות בוערות, למשל הגנה על פרטיות, סימון פרסום סמוי או ניסיונות לתימרון השיח הפוליטי דרך הפצת מידע כוזב. כדאי לזכור שלמרות מאמצי החבלה המתמידים של נתניהו, בשנים האחרונות התרחשו כמה מהלכים גדולים וחשובים בשוק התקשורת – הקמת תאגיד השידור הציבורי וכינוס ערוצי הטלוויזיה המרכזיים לשניים המתחרים זה בזה, כך שהקמת רשות תקשורת היא היעד המתבקש הבא.

עד כמה גדול הנזק

את הנזק האמיתי שחולל נתניהו בתחום התקשורת קשה עדיין לכמת ולהעריך. הוא טמון במסע ההסתה המטורף שניהל כלפי העיתונות הישראלית, הצגתה כלא אמינה, סימונה בצבעים פוליטיים, הקמת כלי תעמולה אישיים וקידומם כגופים עיתונאיים לגיטימיים, טיפוחם של "עיתונאים" אומרי הן, הימנעות עקבית מעמידה מול התקשורת המרכזית, שימוש בהסתה ברשתות החברתיות כדי לערער את האמון בתקשורת המרכזית וזריעת בלבול בציבור בנוגע לתפקידה של העיתונות במשחק הדמוקרטי.

כאן טמון פרויקט ההחלמה המשמעותי, והוא דחוף מאין כמותו: ראוי שחברי הכנסת החדשה וחברי הממשלה יפעלו באופן יומיומי לשיקום האמון הציבורי במוסדות הדמוקרטיים, והתקשורת היא בין החשובים שבהם. משרד החינוך, בלי קשר למצב הנוכחי, צריך לבנות תכנית לאוריינות תקשורת שתחל החל מהכיתות הנמוכות ותגיע עד לימודי התיכון. זה מתבקש גם אם נתניהו כלל לא היה בחיינו. בנוסף, ראוי להקדיש חלק חדש ומשמעותי יותר להבנת תפקיד התקשורת כחלק מלימודי האזרחות. משרד התרבות יכול לפעול לעידוד מצוינות של עשייה תקשורתית על ידי מענקים שיתמכו במיזמי תקשורת עצמאיים ופרסים שיתגמלו עיתונאים ועיתונאיות שיש להם תרומה ציבורית משמעותית.

כל זה נחוץ אל מול משבר העיתונות וחיפוש הדרך המתמשך לשימור העיסוק העיתונאי מול מודל כלכלי קורס. אני יודעת היטב שנהוג לגחך מול רעיונות כאלה, שהרי יישומם צפוי להיות פוליטי להפליא ורק יעודד קשרים מושחתים בין התקשורת לפוליטיקה, אבל הנה עוד אתגר: להחזיר משהו מהממלכתיות והענייניות לשיח, להראות שאפשר לעשות מהלכים שכוונתם ויישומם באמת ובתמים נועדו לשרת את הציבור.

יחד עם כל אלו, כל נבחר ציבור, ארצי ועירוני, יכול לעשות את המתבקש מאליו: לשתף פעולה עם העיתונות באופן מכבד, לדבר על חשיבותה כחלק מהמשחק הדמוקרטי ולהגיד את הדבר הפשוט והנכון: "אני עומד מולכם כאן, אני מכבד את מה שאתם עושים, אין לי מה להסתיר, בואו, תשאלו אותי בבקשה שאלות קשות, אענה אחת אחת".