אחרי ההתנגשות בחדשות עם יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, עלתה אתמול המתקפה על המורים שלב ועברה למסדורונות האוצר. בראש המערך ההתקפי ניצב מנכ"ל האוצר, שי באב״ד. כשנשאל בראיון לחדשות 13 כיצד הוא דורש מעובדי ההוראה לעבוד במהלך הקיץ ללא תשלום, בזמן שהוא ושאר מנכ"לי המשרדים אינם מקצצים בשכרם, השיב: ״אנחנו מהבוקר עד הלילה בעבודה, המורים והגננים נמצאים בבית״. עוד הוסיף באב״ד כי "ההנחיה היא שהם (המורים; ע״ל) יכולים לעבוד עד 50 אחוז״.
נראה שלפי באב"ד, האחריות ״להיכנס מתחת לאלונקה״ מונחת על כתפיה הצרות של המורה המרוויחה 7,000 שקל בחודש. וכן, זה אותו באב״ד שיזם ב-2018 את העלאת שכר המנכ״לים מ-38 אלף שקלים ל-42 אלף. חתיכת אלונקה לסחוב.
דבריו עוררו כמובן זעם ציבורי, והערב הוא כבר הספיק להתנצל, אבל הם תמוהים במיוחד, שכן ההחלטה על אופי ההעסקה של המורים כלל לא נמצאת בסמכותו, אלא בידי משרד החינוך. משרד החינוך עובד לפי המתווה שהוסכם ב-25 במרץ עם הממשלה, שקובע כי עובדי ההוראה ימשיכו ללמד מרחוק, יקבלו שכר מלא ויחזירו תשעה ימי חופשה במהלך הקיץ.
ואולם כעת מנסים באוצר להשיג מהמורים יום עבודה מלא, ולשלם רק על חצי. כלומר באוצר מנסים לייצר תקדימים הפוגעים באופן ההעסקה של המורות בישראל ובשכר הנמוך ממילא אותו הן מקבלות. הרי גם את שכרן הנמוך השיגו המורות בעזרת מאבק אסרטיבי, ולא בעזרת סולידריות או המתנה מנומסת לטוב ליבם של שרי האוצר. מעט ההישגים הושגו בזכות היכולת לפעול יחד ולאיים על הממשלה עם שוט השביתה. שביתת המורים הגדולה של 2007 הביאה לרפורמת ״אופק חדש״ אחרי שנים של שחיקה.
באב"ד הוא רק סימפטום קיצוני לגישה הרווחת במסדרונות השלטון והתקשורת לציבור העובדים והעניים. השבוע נשבר לכל המדינה הלב מהסרטון של יובל כרמי, בעליו של דוכן הפלאפל באשדוד. ברגע אחד ראינו את אוזלת היד של הממשלה בסיוע לבעלי העסקי הקטנים ואיך אדם אחד הופך לפנים של המשבר הכלכלי. כולנו יובל כרמי.
באותו ערב התראיינה בחדשות 12 יפה בן-דוד, מזכ״לית הסתדרות המורים שנמצאת בעיצומו של משא ומתן קשה עם משרדי הממשלה. בימים אלה המורות והמורים נדרשים להמשיך ללמד מרחוק כשעל עבודה זו יקבלו 50 אחוז שכר בלבד – ובנוסף יעבדו תשעה ימים נוספים במהלך יולי מבלי לקבל עליהם שכר. מצופה מהמורים להתנדב כדי שכל המשק יוכל לצאת לעבוד כאילו למורים אין ילדים, אין משכנתא, אין בן או בת זוג שאיבדו את פרנסתם.
בתמורה לעמידתה האיתנה מול האוצר ומול המראיינות (שאין צורך לפרט אודות שכרן הבלתי מקוצץ) זכתה בן-דוד למתקפה משולחת רסן נגד כלל ציבור המורים – איפה הסולידריות? הדוגמא האישית? איך אתם לא נכנסים מתחת לאלונקה?!
אנחנו אוהבים עניים שבורים
כשהפנתרים השחורים הגיעו אל גולדה מאיר ב-71, הם חשבו שהפגישה היתה טובה. כמה ימים אחר כך הם קראו בעיתון שהם ״לא נחמדים״. כשויקי כנפו החליטה ב-2003 לקיים צעדה לירושלים, ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר ״אם היא יכולה לצעוד עד ירושלים, היא יכולה גם לצאת לעבוד״.
כמה שנים אחר כך, אותו נתניהו היסה את אורנה "המשעממת" מקרית-שמונה בהינף יד: ״את לא מעניינת אותנו״. כשהבין את גודל הטעות ידע לעשות סולחה, מצולמת כמובן, וכשהבין כמה יובל כרמי ויראלי הוא ידע להרים אליו טלפון. העני זכה ל-15 שניות התהילה שלו, ועכשיו בין אם ירצה או לא – הוא גויס לצרכי הקמפיין.
העני זכה ל-15 שניות התהילה שלו, ועכשיו בין אם ירצה או לא – הוא גויס לצרכי הקמפיין
אבל אם יובל כרמי היה יו״ר איגוד דוכני הפלאפל, האם גם אז היינו מזילים דמעה נוכח המשבר אליו נקלע? הרי אנחנו אוהבים את העניים שלנו שבורים, לא מאורגנים, מושפלים, בוכים או לכל הפחות דוממים. כשהעני קם, צועק ומתארגן – הוא הופך לחזק. עני מאוגד וחזק הוא עני מפונק. הוא עני שבמקום לצאת לעבוד, נלחם על תנאיו – פינוק ששמור רק לנו בשיחות העלאת שכר עם המנהל – לא להסתדרות המורים בישראל.
אין בנו חמלה לעני שקם ונלחם על חייו. אם הוא יכול להיאבק, אומרת השיטה שהנחילו לנו ראשי ממשלה ומשרדי אוצר עשרות בשנים, אז הוא בטח יכול לעבוד. ואם אין עבודה באילת – אז שילך לשטוף כלים בתל אביב (בפרפראזה על האמירה של ח״כ שרן השכל, הליכוד).
משבר הקורונה חושף את הטריק הקבוע של ממשלת ישראל – הפרד ומשול. על האלונקה מונחת הכלכלה הישראלית ומי שצריך לסחוב אותה הן המורות, צוותי הרפואה, העובדות הסוציאליות, העצמאים ובעלי העסקים קטנים. אם לאחד כבד – זה כנראה בגלל שהאחר לא נותן מספיק. משסים אותנו אחד בשני, להיאבק על פירורים, רק שלא נבין שאת האש צריך לכוון למעלה, לממשלה, לנבחרים שלנו, שמתווים מדיניות אלימה ודארויניסטית כבר שנים במקום לדאוג לנו, ה-99 אחוז.
הכותב הוא מזכיר סיעת צדק חברתי בהסתדרות