מאיפה להתחיל בכלל?
כשירדתי מהפסל רצתי לחבק את עדי, השותפה שלי. בזמן שכל עם ישראל ואחותו, תקשורת מכל קצוות הספקטרום, צילמו לי את הציצים – ניר חסון, כתב עיתון הארץ, חיכה לי למטה, ושאל אותי מהיכן קיבלתי את הרעיון. נתתי לו את שמי המלא כשצלם עיתונות וחבר בלב שיצאתי איתו פעם ניגש אלי. התחבקנו והוא אמר לי "את מלכה. השוטרים חמים עלייך, ממש כדאי לך להיעלם".
השוטרים חמים עלי, כן.
זמן קצר לפני כן עוד הייתי לבושה בחולצה של 'עו"סים שינוי – סטודנטיות למען עתיד העבודה הסוציאלית והרווחה בישראל', עם שלט ששואל "מה עם העובדות הסוציאליות?", עומדת על פסל אחר על אי תנועה. למרגלות פסל המנורה המכוער שמחוץ לכנסת הלך הדבר הכי תלוש וגם הכי מחובר לסיטואציה בעולם: מעגל נשים היפיות עם מיליון פרחים ערכו חתונה. אשכרה חתונה, באחת ההפגנות הגדולות שידעה ישראל ב-72 שנותיה.
התחלתי לטפס על המנורה. זו ההזדמנות להודות לפרנסואז, המאמנת שלי להתעמלות קרקע במשך שנים רבות, שבלעדיה לא הייתי מצליחה לטפס על הפסל ולהישאר עליו בלי ליפול. הגיעו שוטרים ואמרו לי לרדת מיד. האמת שאני מבינה אותם. גם ההורים שלי ממש כעסו שעליתי על הפסל, יכולתי ליפול ולשבור משהו.
טיפסתי על פסל המנורה בעיקר כי נהניתי להיות למעלה. אני אישה נמוכה עם פוסט טראומה מורכבת, ולצפות בסולידריות הישראלית ממרומי המנורה, כשהרוח הירושלמית מלטפת אותי, פשוט עשה לי טוב. כל כך טוב.
אחרי שבאו השוטרים, נתתי לשוטר את השלט שלי והתיישבתי כדי לרדת. באמת התכוונתי לרדת, אבל היה לי כל כך כיף למעלה. ההמון מתחתי, המפגינה העירומה מפורטלנד בראש, ומחאת העובדות הסוציאליות בלב. אלפי מפגינות ומפגינים מתחתי. אני אוהבת את תשומת הלב, את הקהל.
קראו לי שרמוטה
כבר קראו לי שרמוטה, אנסו אותי, חקרו אותי במשטרה כי החזרתי לגבר שתפס לי את התחת. היה לי בן זוג אלים, עברתי ניסיון לאונס ברחוב עמוס מצלמות, והחקירה נסגרה אחרי שבוע. שכבתי עם המורה שלי למחשבים, עם המדריך שלי במד"א, והפסקתי להתנדב שם אחרי שכל התחנה שנאה אותי. אני לומדת את המקצוע הכי מטורף בעולם, הקולגות שלי הן הנשים הכי חזקות, מקצועיות ומוכשרות שהכרתי בחיי – והן לא מצליחות לסגור את החודש או לתת מענה הולם לפונים שלהן.
אז עמדתי על הפסל של המנורה וחשבתי לעצמי – מה יש לי להפסיד?
זאת התחושה של המחאה הזאת. לקחו לנו הכל. את ההווה, את העבר, את העתיד – הכל. לא היו שירותי רווחה בישראל כמעט שלושה שבועות, בזכות אותן נשים שידעו לזהות שהמצב כל כך גרוע, ששווה להמר על הכל. דמם של האזרחים שמשתמשים בשירותי הרווחה הוא על ידיהם של שרי הממשלה שלנו, כמו שהקרדיט על הצלחת המאבק לא שייך לאף פטמה – אלא למאבק היסטורי של עובדות סוציאליות.
ייחוס ההצלחה של המאבק לחזה שלי, לצד תגובות שקוראות לציצי היפה שלי 'ביזוי', מדגים בדיוק את היחס לנשים בישראל. קשה לפרגן לנשים על מאבקים סיזיפיים, וקל מאוד לשפוט אותנו ולייחס לנו הצלחה בגלל דברים שטחיים. איזה סקסי זה להטיף מוסר לסטודנטית שובבה, אה, איתן כבל? אמנון לוי? שם גנרי נוסף של גבר מזדקן עם המון השפעה שחושב שהפטמות שלי הן עניינו?
אותם גברים יושבים שנים על גבי שנים סביב הדסק התקשורתי, והפרספקטיבה שלהם מכתיבה את השיח. ינון מגל וחן ליברמן דיברו בחמישי בתכנית הבוקר על פרשת המנורה, ועל כל טיעון מבריק, מבוסס ומעורר מחשבה של ליברמן – השיב מגל בסיסמאות חשוכות שכבר התרגלנו לשמוע. משפט פמיניסטי מפורסם אומר שחוסר השוויון מתבטא, בין היתר, בכך שבתפקידים משפיעים בוחרים לשבץ גברים בינוניים במשרות שנשים צריכות להיות "מושלמות" כדי להגיע עליהן. הנה עוד הוכחה.
הגיעו שוטרים ואמרו לי לרדת מיד. האמת שאני מבינה אותם. גם ההורים שלי ממש כעסו שעליתי על הפסל, יכולתי ליפול ולשבור משהו.
שמתם לב, אגב, מה משותף להנהגה של מדינות שהתמודדו הכי טוב עם הקורונה? אחת התשובות היא ציצים. פינלנד, גרמניה וניו זילנד הן מדינות שבראשן עומדות נשים.
יש לי המון מסקנות, מחשבות, רגשות וקונפליקטים בגלל המעשה שעשיתי, ואני רחוקה מלעבד את הכל. ועם זאת, שני דברים ברורים לי: נשים הן חזקות בטירוף; לגברים יש כוח לעזור לנו.
אתחיל מהסוף: גברים עם כוח. צלם העיתונות, איתו יצאתי בעבר, פעל בצורה מדהימה. הוא שאל אם אפשר להתחבק, חיבק אותי, פירגן לי וניגש לעניין: את לא בטוחה פה, לכי. פשוט ככה. בלי האזהרה שלו ייתכן שהייתי היום בהארכת מעצר.
לניר חסון היתה ביד שליטה עצומה על החיים שלי. בלהט הרגע הרגשתי בטוחה לחשוף את שמי המלא בפניו, לפני שבכלל הבנתי מי הוא וכמה אני צריכה את האנונימיות. זה דפוס אנושי ידוע, שלא פעם הביא נשים לפגיעה קשה. כשחזרתי הביתה הבנתי מה עשיתי, ולא היה תסריט אלים שחמק ממחשבתי.
שמתם לב, אגב, מה משותף להנהגה של מדינות שהתמודדו הכי טוב עם הקורונה? אחת התשובות היא ציצים. פינלנד, גרמניה וניו זילנד הן מדינות שבראשן עומדות נשים
נעלתי את הדלת, השתקתי את הטלפון וחיבקתי חזק חזק את הכלב שלי. שלחתי לניר הודעה בטוויטר, ולהפתעתי הרבה הוא ענה מיד. חיזק אותי, פירגן והבטיח ששמי המלא לא יועבר. תחקירנים כבר פנו אליו, עם זה אין מה לעשות. "תהיי חזקה", הוא אמר, "בהצלחה עם הגל הזה, אל תתרגשי יותר מדי". החודש סיימתי לקרוא את ספרו 'אורשלים', והיום הוא מחזק אותי ומפרגן לי.
ולעיקר – כוחן של נשים.
כשירדתי מהפסל רצתי לחבק את עדי. עדי היא אחת הנשים הכי משמעותיות בחיי, ובלעדיה לא הייתי מרגישה בטוחה להתפשט בהפגנה. "היום עושות פורטלנד!", התבדחנו לאורך השבוע האחרון. עדי הייתה הכי קרובה, אבל היא לא היתה היחידה.
הפרח שהחזקתי עירומה הועבר אליי ממטפסת אמיצה שזיהתה את הצורך ברוך מול המון הפלאשים הצמאים לחזה הנשי הבזוי, האסור, הסקסי, המפתה. אותו חזה נשי בזוי שמתנוסס על איילון, מחובר לדוגמנית, לפעמים לכזו שהעלימה מס ויצאה בעסקת טיעון. כוחו של הגוף הנשי, והיכולת הבלתי נסבלת של א.נשים לעוות את המשמעות שלו, פשוט צועקים מההתפשטות על המנורה.
מובטלת מאז הגל השני
נולדתי עם הרבה מזל, והתאפשר לי ללמוד תואר באוניברסיטה העברית בעבודה סוציאלית. כמה מאות אלפי סטודנטיות וסטודנטים נמנים בין מיליון מובטלי הקורונה, ורובם לא יסיימו את הלימודים, באין יכולת לכלכל את עצמם. אני מובטלת מאז הגל השני, וזכאית לדמי אבטלה על סך 426 שקלים, בעוד התשלום לביטוח לאומי הוא בערך שליש מהסכום.
האמהות והאחיות של המקצוע שבחרתי לי הציפו את הרחובות במשך כמעט שלושה שבועות, בוכות את כאבן של האוכלוסיות הכי מוחלשות בישראל. בהובלתה של ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העו"סים, התקווה שעד כה הופנתה אל המטופלים שלהן – החלה לחלחל פנימה. הכוחות של מחאת העו"ס מלאו אותי שם על הפסל, וידעתי שאני בידיים טובות.
ביום שאחרי, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל משמונה בבוקר עד שתים עשרה בצהריים ביום. אחרי הכל, חשפתי את הסוד הגדול של מחצית האוכלוסיה: לנשים יש ציצים. תחקירנים ותחקירניות שיגעו אותי, "בלעדיות עד שש בערב", "מותר רדיו אבל רק עד אחת", ועוד כל מיני חוקים מטומטמים שהמציאה התחרות התקשורתית הנואשת, על מי יגיע ראשון במקום על מהות. בסוף אמרה לי שירה הדס נקר מ'כאן' את הדבר הכי פשוט והגיוני: "הסיפור הכי חם היום זו את, ואת לא חייבת להם כלום. תתראייני למי שבא לך".
איזו הקלה. אציין כאן לטובה את אנשי ובעיקר את נשות התקשורת שאשכרה עניין אותן מה אני אומרת: נסלי ברדה, שירה הדס נקר, חן ליברמן, מיה איידן, עודד בן-עמי, ניר חסון, צוות המקום הכי חם. את פרנסואז המורה שלי להתעמלות קרקע, שבלעדיה לא הייתי מצליחה לטפס. את השוטרות שעושות את עבודתן הקשה ללא אלימות מיותרת; את התחקירניות, העובדות הסוציאליות, ההיפיות מהמעגל, חברות הכנסת. אמהות, רווקות, יהודיות, ערביות.
הפרח שהחזקתי עירומה הועבר אליי ממטפסת אמיצה שזיהתה את הצורך ברוך מול המון הפלאשים הצמאים לחזה הנשי הבזוי, האסור, הסקסי, המפתה
לא הלכתי להפגנה הערב. בזמן כתיבת שורות אלה אני צופה בסרטון של מפגיני לה פמיליה מבזים את סמל המדינה. העורכת מהמקום הרגע שלחה לי ציטוט של ראש הממשלה של ישראל, מר בנימין נתניהו, זה שעומד בראשה של מדינה עם מעל מיליון מובטלים, משבר בריאותי, אלימות ופילוג, ואומר שאני ביזיתי את הסמל. בנו של בינימין, צרכן מין מוצהר, מצייץ בעליבות על כמה הציצי שלי לא במקום.
החשובה מכולן להודות לה היא המשפחה שלי, זו שנולדתי אליה וזו שבחרתי, שמאפשרת לי לחיות כפי שאני חיה, להוריד חולצה בהפגנה ולעמוד בגל הקטלני שמגיע מהמעשה שלי. תודה מיוחדת לחברותי העובדות בתעשיית המין, לפסיכיאטריות שלי, לעובדת הסוציאלית שלי ולחברות הנפש שלי – שבזכותן אני גאה להיקרא בשמות שאחרים רואים כגינוי. תמצאו את המשפחה שלכן. תאהבו את האחיות שלכן, תגנו זו על זו ותאהבו. רק ככה אפשר.
ביבי – הציצים ניצחו.
שיחה על זה post