"בחמש וחצי השנים האחרונות אני עובדת ברשות לשיקום האסיר בבת ים. עובדת עם אסירים משוחררים בפיקוח ואסירים משוחררים שמגיעים מרצונם החופשי, כמו גם מכורים ללא רקע פלילי. לכולם יש גרעין של אלימות", אומרת מירב לוטן, 43, מפתח תקווה. "אני כבר 24 שנים במקצוע, לא באופן רצוף. עוזבת ותמיד חוזרת אליו. השכר שלי לא עלה כל הזמן הזה, וזה בוודאי לא הולם את ההשכלה שלי. 

"אני עושה עבודה משוגעת: מטפלת באנשים שספגו המון רוע ואכזריות. אני עובדת גם עם החלקים הפגיעים והחומלים בתוכם, וגם עם החלקים התוקפניים בתוכם. אני מטפלת באנשים שמהווים את החלקים האפלים ביותר של החברה, ומקבלת על זה שקל וחצי. זה הזוי. חלק גדול מהמטופלים שלי מרוויח יותר ממני ומדובר באסירים משוחררים.

"אני פוגשת אנשים שאף אחד בחברה הישראלית לא רוצה לפגוש. רק בשנה האחרונה היו ארבעה מקרים של אלימות נגד עובדים סוציאליים בבת ים. לא כלפי, אבל גם אצלי בחדר האלימות כל הזמן נוכחת. זו שפה שגורה בהתנהגות של הגברים שאני מטפלת בהם. מדובר באנשים נואשים שנמצאים בנקודת משבר מתמשכת, שחיים עם טראומות מאוד קשות וסף הגירוי שלהם נמוך. הם רווי תסכול, לא תמיד יש ביכולתם לשלוט בכעסים. 

אני מטפלת באנשים שמהווים את החלקים האפלים ביותר בחברה, ומקבלת שקל וחצי. חלק גדול מהמטופלים שלי מרוויח יותר ממני, ומדובר באסירים משוחררים

"אני ועובדות סוציאליות אחרות מהוות קו ראשון לכל הקשיים החברתיים והחוליים של החברה. אנחנו נמצאות בקו הראשון בלי אפוד מגן, בלי שכפ"צ, בלי כלום. ונמאס לי. אני אוהבת את העבודה שלי, אבל קודם כל יש לי משפחה, אני אמא. אף אחד לא שומר עלי.

"התחושה היא שהחברה אומרת לי 'תמותי עם מה שהמפגש איתם מעורר בך. טפלי בהם אבל לא אכפת לנו שלא יהיו לך משאבים לטפל בעצמך. תמותי עם ההשלכות שיש למפגש איתם על הנפש שלך'".

ראש מעל למים 

"כולנו נקראות לדגל בזמן הקורונה. הנתון הרשמי מדבר על עלייה של 60-70 אחוז בפניות לשירותים החברתיים בעקבות משבר הקורונה, ואני מקווה שדווקא בזכות המשבר גם הקול של העובדות והעובדים הסוציאליים ישמע. 

בזמן הקורונה נפגשתי עם מטופלים רבים פעמיים-שלוש בשבוע, למרות שהתשלום שאני מקבלת הוא על פגישה שבועית אחת למטופל. ולא שילמו לי אקסטרה. עשיתי את זה כי המצב היה כל כך קשה. ניסיתי לעשות הכל כדי שלא יפנו לעבריינות או יפלו להתמכרויות שהם מתמודדים איתן. וגם ככה טיפלתי רק במקרי החירום האקוטיים ביותר, וגם להם רק החזקתי את הראש טיפה מעל המים. 

בתקופה הזאת התחילו לפנות אלינו גם אנשים רבים שאין להם אוכל. אנחנו עובדים סוציאליים, אז פונים אלינו. אבל אין לנו שום דבר לתת להם.

השביתה עוברת עלי בחרדה כלכלית אישית, ומצד שני נעים להיות חלק ממשהו גדול, לצאת להפגין גם אם זה לא איך שאני משמיעה את הקול שלי בדרך כלל. התחושה היא שכולנו באותה סירה ממילא. 

"בתקופת הקורונה התחילו לפנות אלינו אנשים רבים שאין להם אוכל. אנחנו עובדים סוציאליים, אז פונים אלינו. אבל אין לנו שום דבר לתת להם"

אני ורבים מהקולגות שלי מוכנים לספוג את הפגיעה הכלכלית למען החברה כולה, בשביל שיהיו פה שירותים חברתיים. זו עוד דרך להיות מתחת לאלונקה, דרך שלא מדברים עליה.

כל כך חשוב שאני ומאות אחרים נישאר פה. חשוב שאנשים יבחרו לעבוד כעובדים סוציאליים וימלאו את אלף התקנים החסרים בתחום. זה יכול לקרות רק עם עליית שכר ותוכנית מוגנות לכולנו".