עטרה לוין, בת 37, עו"ס תשע שנים, עובדת באגף הרווחה בבית שמש 

"אני עובדת סוציאלית חוק נוער ברווחה. כן, המילה הזו שיש ששומעים אותה וישר נזעקים: חוטפת ילדים! אז חוטפת ילדים אני לא, אלא שומרת ומגינה על ילדים ונוער ומנסה להבטיח את שלומם הפיזי והנפשי, להבטיח שהם לא נפגעים ולהבטיח את התפתחותם התקינה.

להיות עו"ס חוק נוער זה אומר לטפל בילדים ונערים שסובלים מהזנחה ומהתעללות,ילדים שחשופים בבית לאלימות, לחוסר תפקוד הורי ולפגיעות שונות. ילדים שהבית לא מצליח לספק להם את ההגנה שהם זקוקים לה, נערים שחשופים לניצול ולפגיעות ברחוב ואין מי שישים לב אליהם.

זה אומר לנסות לעזור להורים של הילדים האלו לעבור תהליך, לתפקד ולהצליח לשמור על הילדים שלהם כמו שצריך. 

גם כשאני הולכת הביתה מהעבודה אני לא באמת מתנתקת. כי מה יהיה עם הנערה שחשופה לאלימות רגשית קשה בבית, ששומעת כל היום מהמשפחה שלה כמה היא לא מוצלחת וכמה היא פוגעת בהם. נערה שמפחדת לשתף אותם בנטיות המיניות שלה כי זה רק יעמיק את תחושת הכישלון שלה בפניהם. אותה נערה שכותבת לי בערב כמה קשה לה בבית ואם אני יכולה לזרז את היציאה שלה משם?

ומה יהיה עם הילד שסיפר על המכות שהוא חוטף מאבא שלו ואז שואל אותי: מה, לך לא הרביצו? זה לא קורה בכל בית? ומבקש ממני לעזור לו לא להרביץ לילדים שלו כשהוא יהיה אבא עצמו?

מה יהיה עכשיו עם הילדה שהתקשרה אלי בדמעות ואמרה: "אמא שוב שתתה למרות שהבטיחה לי שלא, ואבא לא עונה. את יכולה לבוא לקחת אותי מהבית?"

ומה עם הילדה שמתקשרת אלי בערב בדמעות ואומרת: "אמא שוב שתתה למרות שהבטיחה לי שלא תשתה, ואבא לא עונה לי. את יכולה לבוא לקחת אותי מהבית?" והנער שישב מולי היום בטיפול והצליח לדבר בפעם הראשונה עם מישהו על ההתאבדות של אמא שלו ועל הכעס שיש בו עליה, שהשאירה אותו לבד?

לכל זה מתווספת תחושת אשמה תמידית – כל הדיווחים על ילדים בסיכון שלא הספקתי להגיע אליהם, והמשמעות היא שעבר עוד יום שבו הם נפגעים; על כל ההורים שלא הספקתי לפגוש ולדבר על מצב הילדים שלהם ולחשוב איך עוזרים למשפחה. וזה לא נגמר. 

בקורונה נהיה יותר קשה. הרבה יותר קשה לתמוך והרבה יותר קשה להתרשם מהסיכון ולהבין מה ניתן לעשות מרחוק. סיר הלחץ בבתים של הילדים האלו רק הלך והחמיר. אז גם בקורונה הלכנו לביקורי בית, לראות שהאמא מצליחה לקום לתינוקת שלה כשזו רעבה וצריכה אותה; לראות מה שלום הנער שאמר שאין לו סיבה לחיות עוד; לראות מה שלום הנערה שאמא שלה לא פתחה לה את הדלת וכל הלילה הנערה נשארה בחוץ.

ועכשיו אנחנו שובתות. הלב נקרע מכל הילדים וההורים שאני לא שם בשבילם עכשיו. אבל אי אפשר עוד להמשיך ככה.

המדינה לא מאפשרת לי לעשות את העבודה שלי, שאני כל כך אוהבת. לא בתלוש השכר המשפיל שלי, שאחרי כמעט עשר שנות ותק עדיין כולל את השורה: השלמת הכנסה למינימום ולא מאפשר לי להתפרנס בכבוד. המדינה לא מאפשרת לי לעשות את העבודה שלי ולא מגינה עלי כאשר תוקפים אותי. בכל משרד ממשלתי יש מאבטחים עם נשק שדרוכים ומוכנים לכל מצב. ואצלנו, שעובדים עם אנשים במשברים הכי גדולים בחיים שלהם, אין כמעט שמירה והגנה עלינו.

המדינה לא מאפשרת לי לעשות את העבודה שלי עם עומס שלא יתואר. כי עם כמות המקרים שלי אין שום סיכוי שאגיע לכל הילדים והנערים שאני אמורה אליהם, ומגיע להם שאגיע אליהם ואעזור להם.

שובר אותי לא לתת מענה, בטח בתקופה כה קשה. אבל אם לא נעצור עכשיו ונגיד שככה אי אפשר אז עוד מעט לא ישארו שירותים חברתיים בישראל, ולא ישארו עובדות סוציאליות.

המדינה לא מאפשרת לי לעשות את העבודה שלי. לא בתלוש השכר המשפיל, שאחרי כמעט עשר שנות ותק עדיין כולל את השורה: השלמת הכנסה למינימום 

אנחנו חזקים כחוזק החוליה החלשה ביותר – ככל שהעו"סים ושירותי הרווחה יהיו חזקים יותר, ככה המדינה והאזרחים יהיו חזקים יותר.  

נערה שלי אמרה לי לפני היציאה לשביתה: אני יודעת שאני אפגע מזה שאת בשביתה ולא תהיי פה לעזור לי. אבל אני צריכה אותך לעוד הרבה זמן, אז אני מבינה שהמאבק שלכן חייב להצליח.

כמו תמיד – הנערות שלי יודעות הכי טוב מכולם מה נכון.