בשבוע שעבר נפתח מחדש מוזיאון רמת גן לאמנות אחרי כמה שנים של שיפוץ מסיבי מרשים ואחרי כמה עשורים שבהם היה מוסד שולי וזניח בשדה האמנות המקומי. כמה ימים לאחר מכן, דרש ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, להסיר את אחת העבודות שמוצגות בתערוכה – עבודה של האמן הוותיק דוד ריב בשם "ירושלים, 2000". עבודה זו, שכבר הוצגה בעבר פעמיים (בשונה ממה שאמר שאמה), זעזעה את ראש העירייה כל כך, שהוא החליט לפרסם בפייסבוק סקר משועשע:
"מה דעתכם? להסיר סמנו 
בפוסט הוא אינו מציג את נימוקיה של האוצרת להצגת העבודה, ודאי לא את אלה של האמן, ספק אם שמע אותם. הוא לא באמת מנסה לעסוק בתוכן שלה, להבין את כוונתה, להעמיק בה. הוא גם לא פונה לאנשי מקצוע שאולי ידברו איתו מניסיונם על משמעות העבודה, ובכלל על דרך פעולתו של ריב כאמן שפועל ומשפיע בשדה האמנות כבר כמה עשורים. הוא לא מקיים דיון על תפקידה של האמנות ועל תפקידו של המוזיאון.
שאמה החליט שיש פה חציית גבולות שאינה לגיטימית, כך על פי תחושתו האישית, ודרש להסיר את העבודה. אבל הוא גם השאיר פתח לשינוי דעתו: לא דיון ציבורי מעמיק ומכבד, לא פנייה אל האמן ואל האוצרת, לא שמיעת הסברים ונימוקים. במקום כל אלה הוא בחר במודל הבא: יש להסיר את העבודה, אלא אם כן בתגובות של עוקביו בפייסבוק יוצג נימוק משכנע שטרם הוצג לו או שיהיה משקל מצטבר של דעות הפוכות, שבאות לידי ביטוי בסימון של
מעבר לפגיעה החמורה בעצמאותו של המוזיאון, עצמאות שהוכרה באופן מפורש בחוק המוזיאונים, דומה שהבעיה היא שעבור שאמה הכהן פגיעה בחופש הביטוי, והנכונות לצנזר עבודה בלי אפילו לנסות לרדת לעומקה או לנסות להבין מה עומד מאחוריה – היא עניין משעשע שאינו מצריך דיון רציני וזהירות רבה. כראש עירייה אין שום מקום לדעתו האישית של שאמה הכהן על ההחלטות האוצרותיות במוזיאון. הוא יכול כמובן למחות – כמו כל אזרח אחר – אם התוכן של העבודה נראה לו פוגעני, לעתור לבית המשפט, להוביל הפגנה של ציבור נפגע – אבל הוא לא רשאי להסיר את העבודה. זו התערבות פסולה, כוחנות וניצול תפקידו לרעה, ויש להשאיר את שיקול הדעת למי שמוסמך לכך, שראוי כמובן שגם יאזין לקולות ביקורתיים ויכריע.
אין שום מקום לדעתו האישית של שאמה הכהן על ההחלטות האוצרותיות במוזיאון. הוא יכול כמובן למחות – כמו כל אזרח אחר – אם התוכן של העבודה נראה לו פוגעני, לעתור לבית המשפט – אבל הוא לא רשאי להסיר את העבודה
כל כך הרבה דברים רקובים ובעייתיים קרו כבר בפוסט הראשון שפרסם ראש העירייה, שהצית את הסערה, אבל באופן מפתיע הבריונות והכוחנות של שאמה הכהן לא עצרו בנקודה זו, אלא התגברו. במקום לעודד דיון, הוא החל במסע בריוני ואלים כלפי עובדי המוזיאון, האמנים המציגים, אזרחים שמגיבים שלא לפי רוחו, וכל מי שלא סר למרותו. כשאני, למשל, כתבתי ברשתות החברתיות על השתלשלות העניינים, כתב לי ראש העיריה תגובה אישית באינסטגרם, בזו הלשון: "מאחל לך בריאות הגוף והנפש בריון ושקרן קטן".
לאחר הפוסט, ומאחר שראש העירייה הצהיר שיוריד את העבודה, האמן דוד ריב והאגודה לזכויות האזרח עתרו בעניין לבית המשפט ודרשו שיאסור על הסרת העבודה. בית המשפט הוציא צו מניעה שאוסר על המוזיאון להסיר את העבודה עד שיוכרע הדיון, אך שאמה הכהן ניסה לסכל את צו המניעה הצפוי, בהתחכמות משפטית שאינה ראויה לאיש ציבור. השתלשלות האירועים בשלב הזה לא לגמרי ברורה, ונקווה שתתברר בבית המשפט באופן פתוח וכן, ובלי חשש של העובדים הכפופים לראש העירייה לספר את העובדות כפי שהיו, ללא מורא מפיטוריהם.
מה שידוע מתיעוד בזמן אמת של נעמה ריבה, עיתונאית "הארץ", זה שבבוקר שלאחר מתן הצו המשפטי העבודה של ריב היתה תלויה במוזיאון, ואילו בהוראת ראש העירייה היא הוסרה מהקיר, לאחר שכבר ניתן צו. טענת העירייה היא שיום לפני כן העבודה כבר הוסרה, עוד לפני שניתן הצו, כדי לייתר אותו. לטענת העירייה, העבודה נתלתה שוב בטעות על ידי האוצרת שחשבה שהצו מחייב אותה להחזיר את העבודה, אך היא לא סיפקה לכך הוכחות בינתיים. האם ההחלטה להסיר את העבודה היתה על דעת הצוות האוצרותי ולא מתוך כפייה של ראש העירייה? יש להניח שלא, כיוון שידוע שהצוות המקצועי התנגד להסרה. קשה לדעת מה באמת התרחש שם, כאשר שאמה הכהן מתראיין מאז בכל במה, מציג את הסיפור שלו, ומגדף את האמנים בתקשורת, אבל הצוות המקצועי אינו יכול להתבטא באופן חופשי וציבורי, אם אינו רוצה למצוא את עצמו מפוטר.
האם ההחלטה להסיר את העבודה באמת היתה על דעת הצוות האוצרותי ולא מתוך כפייה של ראש העירייה? יש להניח שלא, כיוון שידוע שהצוות המקצועי התנגד להסרה
שאמה הכהן גם הצהיר שאם בית המשפט לא יקבל את עמדתו ויחליט שיש להחזיר את העבודה אל הקיר הוא יציית לצו – אך יסגור את המוזיאון. כמחאה, אמני התערוכה שלחו להנהלת המוזיאון דרישה להסיר את עבודותיהם ואף הגיעו בבוקר למוזיאון וכיסו את העבודות בבד שחור. האמנים ביקשו לא להיות חלק מהכתם שהטיל ראש העירייה על המוזיאון, לא לקחת חלק בפעולה אלימה ובצנזורה. שאמה הכהן אף הצהיר בתקשורת: "כל אמן שלא יחזור בו מאיומו – אני אורז לו את היצירה ושולח אותו הביתה. אף אחד לא יאיים עלינו ויכפה עלינו להרעיל את הילדים שלנו עם מסרים שמבזים בני אדם". ובכל זאת, כשהגיע למוזיאון ונוכח שהאמנים כיסו את העבודות שלהם, שהם לא מוכנים לשתף איתו פעולה ולשתוק, הוא צעק על העובדים וחייב אותם להסיר את הבדים השחורים, ואם לא יצייתו יפוטרו. כך השתמש בכוחו לרעה פעם נוספת ובחר להתעמר בעובדי העירייה.
עולם האמנות כבר נתקל לא פעם בראשי עיר ושרי תרבות שניסו להרוויח כמה לייקים, סערה תקשורתית וציבורית על גבו של עולם האמנות, ודרשו לצנזר, להסיר, לסגור, להשתיק. ובכל זאת, דומה שראש עיריית ר"ג עלה פה כמה מדרגות בציניות ובהתנהגות הבריונית. חבל שבנסיבות כאלה שר התרבות חילי טרופר בוחר כהרגלו לא ממש לעמוד לצד חופש הביטוי, לצד האמנים והאוצרת, לצד המוזיאון החבוט וצוות המוזיאון שחווה בריונות של ראש עיר, ומשחרר תגובה רפה מאוד, שבה הוא מתמקד בעיקר בביקורת על האמן ועל עבודת האמנות, במקום למלא את תפקידו ולבקר את מי שמגלה בריונות כלפי מוזיאון, עובדי מוזיאון, אוצרים ואמנים ופוגע בצורה חריפה בחופש הביטוי והפעולה של המוזיאון.