קראתי הבוקר את הפוסט של העיתונאי עמית סגל, שמצטט לטענתו את ראש המטות המשולבים האמריקאי קולין פאואל: ״ישראל היא המדינה הראשונה בתולדות העולם שהביאה בני אדם מאפריקה לא כדי לעשות מהם עבדים, אלא כדי להפוך אותם לבני חורין״.
כבר נתקלתי בציטוט הזה בעבר. הפעם הראשונה היתה מפיו של אשר נעים, שגריר ישראל באתיופיה בתקופת מבצע שלמה, שאמר: "איזו עוד מדינה מערבית, עשתה מאמצים כבירים להביא אליה עליה (=הגירה) שחורה ועוד נתנה לאנשים אלו שוויון זכויות מלא", או בציטוט אחר שהובא מפיו, לפיו ישראל היא ״המדינה היחידה בעולם שהביאה שחורים לתוכה שלא בשלשלאות״.
האמירה המזעזעת הזו שבה ומופיעה בכל פעם ממקור אחר. בשלב מסוים, התחלתי להתעניין ולחקור קצת יותר לעומק את סיפור העלייה של יהודי אתיופיה, באופן עצמאי ואישי, כי לא היה עד השנים האחרונות מחקר בנושא. ככל שהעמקתי בפעילותי החברתית נחשפתי לסיפור הפוליטי שמאחורי העלייה. גיליתי, בין היתר, שיהודים אתיופים עלו מיוזמתם כבר בשנות ה-50 לישראל. זה היה גילוי מטורף, כי כל החיים אמרו לי שהם הגיעו רק ב-84' בהרקולסים עם לוחמי שייטת ומוסד.
ואז נתקלתי בציטוט הזה. הוא מזקק בתוכו את כל מערכת היחסים המגעילה של ישראל הרשמית והלבנה עם יהודי אתיופיה: גם עשיתם עוול כשטרקתם את הדלת בפני העולים פעם אחר פעם אחר פעם – גירוש יהודים שעלו ב-73', סיפור ההכרה ביהדות, השלכת תרומות הדם, מסורבי העלייה שנמצאים עד היום במחנות באדיס וגונדר, ועוד ועוד – ואז בעזות מצח אתם עושים טוויסט לכל הסיפור, משנים את הנרטיב לגמרי, ועוד טופחים לעצמכם על השכם, למען ה"פיל גוד", התחושה הטובה הלאומית הזו. מסתובבים בעולם בתודעת תגיד תודה, "הצלנו אתכם".
נעים, שגריר ישראל במבצע שלמה, לא היה מסוגל לספר שהתקיים מאבק של כמעט עשר שנים עד שהיהודים זכו לרכבת האווירית הזו, ושישראל חיכתה לדקה ה-90, שהיתה הפיכה באדיס שעה אחרי שיצאה הרכבת האווירית, ורבים היו נרצחים אם היו נשארים. אחרי כל זה, הוא בא ואומר – אנחנו הבאנו אתכם לא בשלשלאות ולא כעבדים שחורים? לא פיזית, זה נכון. אבל בתודעה שלנו זה מרגיש עד היום כמו שלשלאות ועבדים שחורים.
כמה דפוק זה, שהתפיסה שלכם את הגזענות כל כך שטוחה, שאתם מסוגלים להגיד את המשפט "לא הבאנו שחורים בשלשלאות"? זו הרי גזענות בדיוק כמו באמריקה. זה להגיד שאנחנו פה למרות שאנחנו שחורים – אבל זה שקר. אנחנו פה כי אנחנו יהודים. איך בכלל קשור הצבע שלנו?
זוהי בעיני הדוגמא הכי חזקה לכך שהיסטוריה היא דבר פוליטי. העובדה שרק היום, בגיל 32, אני לומדת את ההיסטוריה שלי, מה עמד מאחוריה. שלא הביאו אותנו, אלא אנחנו באנו.
התפקיד שלנו היום הוא לתבוע מחדש את ההיסטוריה שלנו. קודם כל בשבילי, ורק אחר כך בשביל עמית סגל ושאר החברה הלבנה בישראל. כשהם חושבים שהסיפור שלי הוא סיפור של כניעה, סיפור פאסיבי של בובה על חוט – זה אולי עצוב, אבל שאני אחשוב ככה על עצמי? שאני אגדל בתודעה של בובה על חוט?
את היום הזה, "יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל", צריך להקדיש למי שנספה ומת בדרך ולאלה ששרדו וחיים בינינו עם פוסט טראומה 40 שנה, ומופלים בנוסף לכל. אלה האנשים שנמצאים במרכז הסיפור. לא השייטת, לא המוסד, לא רה"מ דאז, ולא מי שנזכר פתאום איך שיחק עם ילדים אתיופיים במרכז קליטה כשהיה ילד.
הכותבת היא דוברת אגודת יהודי אתיופיה ופעילה פוליטית חברתית.
and then
שיחה על זה post