האחיות מגדה ויורמנלי כנראה לא ידעו לעולם מה עורר את חשדם של עובדי רשות ההגירה בנתב"ג. דקות ספורות לפני שהיו אמורות להתחבק, אחרי 15 שנה שבהן לא נפגשו, עצרו עובדי הרשות את יורמנלי והחזירו אותה עם המזוודות לחדר צדדי בשדה, ממנו לא זכתה לצאת עד שהוטסה בחזרה. עד היום, שלושה שבועות אחרי, הן לא קיבלו שום הסבר.    

"חיכיתי עם ביתי הבכורה מחוץ לשדה התעופה. אחותי נחתה אחרי מסע של כמעט עשרים שעות", מספרת מגדה, "היא הגיעה בסביבות אחת עשרה בלילה וכתבה לי ששואלים אותה הרבה שאלות".

בשיחת טלפון מביתה בקולומביה מספרת יורמנלי שבקר גבול דובר ספרדית פנה אליה בנתב"ג וביקש ממנה להתלוות אליו. היא הוכנסה לחדר קטן בלי הסברים ושם נחקרה על מטרת ביקורה בישראל. במהלך התשאול פתחו עובדי רשות ההגירה והאוכלוסין את הטלפון הנייד שלה, עברו על התכתבויותיה בוואטסאפ והעלו על צג המחשב את תמונתה של מגדה אחותה, של בעלה ושל ילדיה. היא אישרה שהיא מכירה אותם ומתכוונת לשהות בביתם בכרמיאל. כשנשאלה כיצד תגיע לשם, לדבריה, השיבה שאחותה מחכה לה בחוץ. התשאול ארך זמן רב, אולם לבסוף יורמנלי שוחררה.

"אחרי זמן מה היא הודיעה שיצאה מה'הגירה'", מספרת מגדה, "אמרה שהכל בסדר ואמרו לה שהיא יכולה לקחת את המזוודות. אבל הזמן עבר והיא לא הופיעה מחוץ לטרמינל".

ביציאתה משדה התעופה, באיזור המכס, יורמנלי נעצרה שוב. "בהתחלה העבירו את המזוודות שלי ברנטגן ואז פתחו אותן", היא מספרת ומתארת כיצד הוציאו מחבילותיהן את כל המתנות שהביאה לישראל עבור בני משפחתה ובדקו את כל בגדיה, כולל התחתונים. "בשלב הזה עוד הייתי עם הטלפון הנייד. דיברתי עם אחותי ואמרתי לה שקורה משהו רע. מגדה ביקשה לדבר עם העובדים. 

"שאלתי בחורה שהיתה שם 'מה, מחזירים אותי לקולומביה?', היא ענתה שכן ושמה לב שאני עם הטלפון. לקחו לי אותו. התחננתי שלא יעשו זאת, אמרתי שאני צריכה לדבר עם אחותי כי היא מחכה לי בחוץ והיא מודאגת. ענו לי 'אנחנו נדבר איתה', לקחו לי את הדרכון. בחור שהגיע פתאום לקח לי את הטלפון ושם אותו בכיס. הבחורה שהבטיחה לי שידברו עם אחותי הלכה ולא חזרה", היא מספרת ופורצת בבכי.

"הסברתי כמה אני דואגת" 

יורמנלי נלקחה לחדר צדדי בו שהתה בגפה עם מזוודותיה עד השעה שבע בבוקר, אז לדבריה, "הגיע מישהו לקחת אותי למטוס. ביקשתי ממנו ללכת לשירותים. הוא אמר לי 'שירותים רק במטוס'. הוא ליווה אותי למושב שהיה בשורה הכי אחורית. במטוס קיבלתי בחזרה את הטלפון הנייד, אבל לא את הדרכון".

"רק לקראת השעה ארבע בבוקר הצלחתי להיכנס לשדה (בגלל הקורונה השדה סגור למבקרים ללא כרטיס טיסה; מ"א)", מספרת מגדה, "ניסיתי שוב ושוב מול המאבטחים, הסברתי להם כמה אני דואגת, ובסוף אחד מהם הרשה לי. ניגשתי לדלפק המודיעין, נתתי להם את מספר הדרכון של אחותי ושאלתי אם ידוע להם היכן היא. נעניתי שהיא מוחזרת לקולומביה. הם לא ידעו למה, רק אמרו שבקרי הגבול בטח חושדים במשהו וייעצו לי ליצור איתם קשר בדחיפות ולומר שאני מוכנה להפקיד ערבות".

לדברי מגדה, בדלפק המודיעין בשדה התעופה נתנו לה גם את מספר הטלפון של בית הדין לעררים, בית דין שמצוי תחת סמכותו של משרד המשפטים ועוסק בענייני הגירה וכניסה לארץ. מגדה לא הכירה את הערכאה, היא התקשרה לשם מיד אבל מערכת ניתוב השיחות בקו הודיעה (בעברית בלבד) ששעות הפעילות של בית הדין הן בין שמונה וחצי בבוקר לאחת וחצי בצהריים.

מגדה: "אחרי זמן מה היא הודיעה שיצאה מה'הגירה', אמרה שהכל בסדר ואמרו לה שהיא יכולה לקחת את המזוודות. אבל הזמן עבר והיא לא הופיעה מחוץ לטרמינל"

כניסתה של יורמנלי לישראל נדחתה בגין החשד שהגיעה להשתקע כאן. אילו היו מצליחות להגיש ערר על ההחלטה, יכול להיות שבא כוחן היה מקבל לידיו טופס שמסכם את תשאולה של יורמנלי, אולם בטופס דחיית כניסתה לישראל של יורמנלי מצויין כי היא לא התקשרה לאף גורם. "לא דיברו איתי, לא פנו אליי, לא נתנו לאחותי ליצור איתי קשר", אומרת מגדה, "הייתי מפקידה כל סכום ערבות שהיה נדרש כדי לראות אותה".

"תמיד שמעתי כמה ישראל יפה וכמה אנשים פה טובים", אומרת יורמנלי, "אבל עובדי ההגירה פה רק אמרו לי 'לא' על כל דבר, לא דיברו עם אחותי, חקרו אותי שעות בזמן שאני מתחננת למים, ואפילו לשירותים לא נתנו לי לצאת".

מסע הייסורים המיותר לא נגמר: הטיסה של יורמנלי יצאה לאיסנטבול, ואחרי ליל הבלהות בנתב"ג היא זכתה לאכול, לשתות וללכת לשירותים. אלא שבאיסטנבול היה עליה להמתין יממה נוספת עד לטיסה לקולומביה. עם נחיתתה, נלקחה מהמטוס על ידי שוטר טורקי לחדר ששהו בו אזרחים זרים נוספים ללא דרכונים. יורמנלי מספרת כי ב-24 השעות שהעבירה בנמל התעופה באיסטנבול לא יכלה לרכוש לעצמה מזון או להתחבר לרשת אלחוטית בהיעדר דרכון. רק לאחר שנחתה בבוגוטה, קיבלה את דרכונה מידי הרשויות הקולומביאניות בנמל התעופה.

בשבוע שעבר סיפרנו כאן על הקשיים שמערימים עובדי רשות ההגירה על הפליטים המאוקראינה, ועל העדר הפיקוח עליהם. המקרה של האחיות מוכיח שזו אינה בעיה חדשה, והיא אינה ייחודית לפליטים מאוקראינה. מזה שנים רבות שהחלטות רשות האוכלוסין וההגירה אינן מנומקות, התשאולים עליהן מתבססות ההחלטות אינם מתועדים, ואזרח זר שכניסתו לישראל מסורבת – אינו מיודע לגבי זכויותיו. 

"אבל למה לשקר לנו?" 

בינואר השנה נפטרה מקורונה אימן של מגדה פשמן, 45, אזרחית ישראלית ממוצא קולומביאני, ואחותה יורמנלי ריקו סוליס, 56, בעלת עסק לממכר זכוכית שמתגוררת בקאלי. "לא יכולתי לנסוע לקולומביה כדי להיפרד ממנה", מספרת מגדה, "גל האומיקרון היה בשיאו. כשהוא נרגע הזמנתי את אחותי, שטיפלה באימי והיתה הכי קרובה אליה, לבקר כאן. רצינו להיות ביחד אחרי הטרגדיה שפקדה אותנו". 

לפנות בוקר התקשרה מגדה בדחיפות לבית הדין לעררים אבל מערכת ניתוב השיחות בקו הודיעה (בעברית בלבד) ששעות הפעילות של בית הדין הן בין שמונה וחצי בבוקר לאחת וחצי בצהריים

מגדה, ספרית עצמאית מכרמיאל, עלתה לישראל לפני עשרים שנה עם בעלה וביתם. "הביקור האחרון שלי בקולומביה היה לפני חמש עשרה שנים", היא אומרת, "הקשר עם המשפחה שם היה מאז רק בטלפון או ברשת. בישראל ילדתי עוד ילדה, אין לי אף אחד כאן מלבד המשפחה הגרעינית".

מגדה קנתה לאחותה כרטיס טיסה לארץ ב-4,000 שקלים, והן תכננו להשלים את החסרים בביקור ארוך של חודשיים וחצי. אזרחי קולומביה פטורים מבקשת ויזה לישראל ויכולים להכנס למטרות תיירות ללא קבלת אשרה מראש. הן לא יכלו לדמיין שלא יצליחו אפילו להיפגש לרגע במהלך השעות בהן שהתה האחות בישראל, סגורה בנתב"ג. 

"אני מאוד מאוד מאוכזבת ומדוכאת", אומרת יורמנלי היום, כמעט שלושה שבועות אחרי שביקרה בישראל. "יש לי בקולומביה עסק, הילדות שלי והנכדות שלי פה. אני לא מצליחה להבין למה התייחסו אליי כאל פושעת, מה ראו בי ומה רצו ממני, אבל הכי גרוע היו הרעב הצמא".

דקות ספורות לפני שהיו אמורות להתחבק, אחרי 15 שנה שבהן לא נפגשו, עצרו עובדי הרשות את יורמנלי והחזירו אותה עם המזוודות לחדר צדדי בשדה, ממנו לא זכתה לצאת עד שהוטסה בחזרה

"אני אזרחית ישראל", אומרת מגדה, "בעלי יהודי, הבת שלי שירתה בצבא כלוחמת, אני משלמת מיסים. עכשיו התחושה היא שאנחנו לא שווים פה כלום. בימים שאחרי האירוע הזה לא הצלחתי להפסיק לבכות. איך יכול להיות שבני משפחה שלי לא יכולים לבקר אותי? 

"עובדי ההגירה ידעו שאני מחכה כל הזמן הזה מחוץ לטרמינל. אני מבינה שישנם תיירים חשודים ואני יודעת שהם עשו את עבודתם, אבל למה לשקר שאחותי לא יצרה קשר עם אף גורם? היא רצתה והם מנעו ממנה. למה להחזיק אדם בחקירות במשך חמש שעות בלי אוכל ומים? לא לאפשר לו ללכת לשירותים? אפילו למחבלים פה נותנים מים ושיחת טלפון".

תגובת רשות האוכלוסין וההגירה: "הנוסעת, אזרחית קולומביאנית בשנות ה-50 לחייה, נחתה בסוף מרץ בשדה התעופה. בתשאול שנערך לה עלה חשש כבד כי הנוסעת הגיעה לחיות לצד אחותה למחצה, כפי שטענה גם היא, ולא לביקור תיירותי לגביו לא ידעה להרחיב בפרטים. 

"חלק בלתי נפרד מתפקידם של בקרי הגבול בכלל מדינות העולם הוא תשאול נוסעים המעלים חשד לגבי סיבות הגעתם וקבלת החלטה בהתאם. בניגוד לטענות ולספקולציות, מכשיר הטלפון *אינו נלקח מהנוסעים* ולא ברור מהיכן נלקחות עובדות אלה. 

"האחות, אזרחית ישראלית שלא הסדירה הגעת אחותה ולא הזמינה אותה באופן מסודר, לא יצרה קשר עם עמדת הרשות בנתב"ג, דבר הגיוני לעשות במקרה בו עולות תהיות ושאלות לגורלו של בן משפחה. 

"לעניין הטסתה מסורבי כניסה, ניתן להטיסם בטיסה בה הם הגיעו ואולם ניתן גם להטיסם בטיסות אחרות, על חשבון המדינה, אל היעד ממנו הגיעו".