אפרת לוי עו"סית, עד לאחרונה מנהלת מרכז טיפולי למשפחות בדרום תל אביב.  

"במרכז טיפלנו רגשית בילדים, עשינו הדרכות הורים, קבוצות וסדנאות. ב-18 במרץ הוחלט שלא מספיק חשוב ללוות משפחות בתקופה הקריטית של הקורנה ואני והצוות שלי הוצאנו לחל"ת. אחר כך העירייה החליטה שהיא לא מעוניינת לממן יותר את המרכז הזה. היא סגרה אותו ופיטרו אותי. 

בשיא טיפלנו ב-30 משפחות במקביל ועוד 40 היו בהמתנה. נאלצנו להיפרד מהם ונאסר עלינו ליצור איתם קשר. לא עמדנו בהנחייה הזו כי מעבר לתפקיד יש אנושיות. עבורי זו היתה הנחייה שהיא כמו פקודה בלתי מוסרית בעליל. אחרי חודשיים בבית בלי טיפול וליווי של ההורים, חלה הידרדרות אצל חלק מהילדים. המון בעיות של חרדה, נסיגה במיומנויות חברתיות, בעיות התנהגות, כל מה שטיפלנו בו במרכז".

ריכזתי בהתנדבות במהלך הקורונה יוזמה לטובת תושבי השכונה שבה עבדנו. גייסנו כסף מאנשים כדי לקנות עבורם מוצרי מזון. כמויות עצומות של אנשים פנו אלינו והם הביעו חרדה כלכלית. הוצפנו בטלפונים של קשישים שהיו אוכלים ארוחה חמה במועדון יום וכשהוא נסגר נוצר וואקום סביב בדידות ואוכל. 

במחלקות לשירותים חברתיים ברווחה כמות הפניות עלתה במאות אחוזים, אבל אין מי שייתן מענה. יש אלף משרות לא מאוישות כי אף אחד לא רוצה לעבוד בתנאים האלו. גם אני הייתי בעבר ברווחה וברחתי אחרי שנה ושלושה חודשים. אחרי המחיר ששילמתי ברמה האישית, הרגשתי שאם לא אעזוב אני לא יודעת לאן זה יגרור אותי. 

במחלקות לשירותים חברתיים כמות הפניות עלתה במאות אחוזים, אבל אין מי שייתן מענה

הייתי עו"סית משפחה במחלקה לשירותים חברתיים. טיפלתי במשפחות שרמת הטיפול בהן הוגדרה אינטנסיבית. בדרך כלל אלו משפחות עם קושי בתפקוד ההורי ובעיות ביותר מתחום אחד. המענים שהיו לי היו מאוד מצומצמים, גם העזרה הכלכלית.   בתחילת השנה, כשהיה יותר כסף היה אפשר לעזור יותר. לקראת סוף שנה לא נשאר כלום ואי אפשר היה לעזור בכלל. 

היו לי משפחות שנזקקו לסיוע במזון, שלא היה להם מטרנה להאכיל את התינוקות. היינו מוצאות את עצמנו כעו"סיות יושבות וכותבות מכתבים קורעי לב למטרנה, כדי לקושש תרומות עבור המשפחות. היה לי סיפור עם אמא ששמה קמח ומים בבקבוק כי לא היה לה מטרנה להאכיל את התינוק. 

הייתה לי משפחה שבה ילדים וההורים עם צרכים מיוחדים. יום אחד, לאחר שהייתי בביקור אצלם חזרתי למחלקה בוכה. הבנתי שאין לי יכולת ולו מינימלית לעזור להם, ואמרתי לעצמי שאני חייבת לצאת משם. נפשית לא יכולתי יותר להיות בעמדה שבה אני רואה את המצוקות ולחזור לקבל תשובה שאין תקציב ואין לי מה לתת להם. 

בכיתי הרבה באותה תקופה. העלתי המון במשקל כי אין דרך אחרת להתמודד עם זה – אין הדרכה נורמלית לעו"סיות, אין ליווי רגשי אל מול המצוקות והיכולת לעזור נמוכה. אין זמן לשבת לשיחות עם האנשים שאני מטפלת בהם. את עובדת מכיבוי שריפה לכיבוי שריפה בניסיון נואש למצות זכויות של הרבה יותר מדי אנשים משאת יכולה לטפל. 

נפשית לא יכולתי יותר להיות בעמדה שבה אני רואה את המצוקות ולחזור לקבל תשובה שאין תקציב

זו העבודה הכי קשה בעולם, אבל אני מאוד שמחה שבחרתי במקצוע הזה. אני מאמינה בו. אני אוהבת להיות עובדת סוציאלית, אבל לא מאפשרים לי להיות עובדת סוציאלית, ליישם את מה שלמדתי ואת הידע המקצועי שלי. לא מאפשרים לי להיטיב עם חיי האנשים שצריכים אותי. 

זו לא רק שאלה של תקציבים – זו מדיניות. המדיניות החברתית- כלכלית במדינה אומרת שאם אדם נזקק זו אשמתו. הוא לא עצלן, הוא הביא את זה על עצמו. זו מדיניות שאומרת שלא צריך שירותים חברתיים. עבדתי עם אנשים שיוצאים למשרה מלאה לפרנס את המשפחות שלהם ולא מצליחים להרים את הראש מעל למים. מספיק שיש אירוע לא צפוי אחד כמו מחלה או תאונה, אין רשת ביטחון שתתמוך בך. 

משפחה שלא תצא לי מהראש

משפחה שלעולם לא תצא לי מהראש מדגימה שלא מרצונה את כל מה שמעוות פה: ההורים עבדו כל חייהם יותר ממשרה מלאה, לא רצו להיתמך, רצו לגדל את שלושת הילדים שלהם. שלושתם עם צרכים מיוחדים. הם הצליחו להחזיק את הראש מעל המים עד שהאמא נפצעה בעבודה והיא פוטרה. הקרקע נשמטה להם מתחת לרגליים. החשבונות הלכו ונערמו, הטיפולים של הילדים הפסיקו. הם צללו צלילה חופשית מתחת לקו העוני. בעבודה אינטנסיבית שלנו האמא מצאה עבודה חדשה. זו דוגמה למשפחה שלא רוצה להיות נסמכת בשירותים ציבוריים, אבל קרה לה משהו שיכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו. הם היו צעד אחד לפני להיות ברחוב עם הילדים. 

המאבק שאנחנו מנהלות כרגע הוא גם עבורנו וגם עבור כלל אזרחי ישראל. בשנים האחרונות ממשלת ישראל מייבשת באופן שיטתי את מערכת השירותים החברתיים שלה. בין אם זה בקיצוץ תקציבים והפרטה מסיבית של שירותים חברתיים והפיכת העובדים בשירותים המפורטים לעובדים עניים.

כרגע אני לא עובדת ולא מחפשת עבודה, כי מבחינתי לחזור למגזר הציבורי זה לחזור לחצי משרה ב-3,000 שקל. אני עם וותק של 12 שנה, תפקידי ניהול וריכוז, לא אעשה זאת לעצמי. עכשיו אני מתכוונת להילחם עם החברות שלי. אנחנו יוצאות לשביתה בלב כבד, מי כמונו יודעות את הפגיעה שעלולה להיגרם לאוכלוסיות שאנחנו מטפלות בהן.

אבל הגיע הזמן שהממשלה הבזבזנית בתולדות ישראל תיקח החלטה: רוצה שירותים חברתיים? תתכבד ותממן גם את התנאים שלנו וגם את השירותים כמו שמגיע לאזרחי ישראל לקבל. ואם היא לא רוצה, שתצהיר על המדיניות הזו, תסגור את השירותים החברתיים ותפסיק לעשות את זה בקריסה זוחלת. 

אנחנו פה כדי לאלץ את המדינה להחליט לאיזה כיוון היא הולכת. סיימנו להיות עלה התאנה, אלו שחוטפות את הפטיש בראש מהלקוח הזועם כי אנחנו מממשות מדיניות שאנחנו לא מאמינות בה".