בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
"אנחנו לא מבינים מה ביבי רוצה מהחיים שלנו, קיבלנו ממשלה נהדרת, אנחנו מחוזרים יותר מאי פעם על ידי שני הצדדים, אם יש לו בעיה אישית לצאת מבלפור, מה אנחנו בעסק? למה הוא מצפה שנתערב על ריב לא לנו"?, תוהה באוזנינו ח"כ חרדי דומיננטי, שמוסיף רטינות על כאב הראש החדש שנוסף על עבודתו השוטפת.
זר שיקלע לקלחת הפוליטית, יכול לחשוב בטעות כי המלחמה הניטשת בין הניצים בכנסת ממוקדת בשני ראשי הממשלה, המקורי והחליפי. האחרון דורש להיצמד להסכם שנחתם לא מכבר ולהעביר תקציב דו שנתי, הראשון שולף ספינים כמיטב יכולותיו המוכרות, כדי לשכנע בנחיצות תקציב קצר מועד.
אך למען האמת, הקרב האמיתי ניטש בבית פנימה, המכונה 'בלוק הימין'. בעוד גנץ ונתניהו מתבצרים בעמדות, ניצבים מבלי נוע, הח"כים החרדים מוצאים עצמם מתזזים בכל הכוח. המטרה העיקרית: להכריע את ביבי ולהישאר בחיים.
לפוליטיקאים החרדיים יש הרבה אמפתיה כלפי בני גנץ. הוא איש כלבבם, נאמן כלפיהם, נענה לכל בקשה – הן במסדרונות הכנסת והן במשרד הביטחון – ובין הח"כים מתקיימת אפילו סוג של תחרות פנימית, מי יותר מצליח להתקרב לאוזנו. "נפגשתי היום עם גנץ", הוא משפט שח"כ חרדי לוחש בגאווה לעמיתו.
גנץ מפציר בהם לעמוד לצידו, הם לרגע נמסים, אבל לא האמפתיה ולא ה"ערבות" שנתנו יצליחו לכבוש את יצרם הפוליטי הציני. צריך הרבה נאיביות כדי להאמין שנאמנות היא קלף במשחק. לפני הכל הם חושבים מהאינטרס. הטלפונים שהם מקבלים ממנהלי מוסדות, רבנים ואדמו"רים נושפים בעורפם. אין כסף בקופה. הם חייבים תקציב וממשלה מתפקדת כדי לדאוג לבוחריהם. בחירות הוא הדבר האחרון שהם רוצים.
על השאלה העניינית האם נכון תקציב חד שנתי או דו שנתי – אין עמדה חרדית ברורה. חלקם מצדדים בתקציב ארוך, הנועזים שבהם מעדיפים לבתר את התקציב להצבעות, מהסיבה הפשוטה: מומחיותם הפרלמנטרית היא לשפר עמדות בסעיפים הקטנים, בין הוועדות וההצבעות. כל סבב שכזה מוציא אותם יותר נשכרים. כך או אחרת, כולם מוכנים להתפשר.
"אם יש לו בעיה אישית לצאת מבלפור, מה אנחנו בעסק? למה הוא מצפה שנתערב על ריב לא לנו"?
על פי סט החוקים שעבר בכנסת בימי האופוריה של הקמת ממשלת האחדות, אם עד סוף החודש הנוכחי לא עובר תקציב – הכנסת מפוזרת מאליה. כדי להימנע מתאונת בחירות נוספת, צריכים להיות אקטיביים, אז מה עושים?
הנשק היחיד שבידי המפלגות החרדיות הוא איום חד משמעי לנתניהו: אם אתה מפר את ההסכם וגורר לבחירות – אנחנו לא מתחייבים להיצמד אליך. וכאן מתפתחת לה מלחמת מוחות, או למען האמת, מלחמת פרנויות. להלן שני הצדדים:
החרדים מפחדים כי: לפוליטיקאים החרדים אין באמת תחליף לנתניהו. ראש הממשלה זוכה לאהדה חסרת תקדים בקרב מצביעיהם. הלחץ מהרחוב כבר ניטרל אינספור מחשבות ומזימות שלהם לחתוך מהשותפות. הכוח שלהם בקלפי תלוי במידת נאמנותם אליו.
האם זו רק פרקטיקה? לא. בסתר ליבם יודעים החרדים שכדי לשמר על סטטוס קוו, להגן על ערכים דתיים, לדאוג לצרכים מגזריים – אין אופציה אחרת מלבד מנהיג מחנה השמרנים. בצד שמנגד אולי מחכות הזדמנויות פוליטיות רגעיות, אבל האם הם באמת יוכלו למצוא הזדהות בחיקם של יאיר לפיד או ניצן הורוביץ? התשובה לכך ברורה.
במידה מסוימת, אירועי המחאה הפורחים בחוצות בלפור מחזירים אותם למקורות. הגרסה המתחדשת והססגונית של המחנה הליברלי היא עבורם תמרור אזהרה. אנחנו לא באמת יכולים לראות אותם כאופציה, משדר להם התת מודע, יראי שמים לא הולכים עם חושפי שדיים.
נתניהו מפחד כי: בהיסטוריה הפוליטית של העת החדשה, הוא לא יצא לבחירות לפני שהיה נעול עם קואליציה מאחוריו. בשנה החולפת זה השתכלל לכדי בלוק פומבי עם מסמכי נאמנות, אך גם קודם לכן, הוא תמיד היה מאורגן מראש עם מחנה מסודר.
לפוליטיקאים החרדים אין באמת תחליף לנתניהו. ראש הממשלה זוכה לאהדה חסרת תקדים בקרב מצביעיהם
החרדים נותרו משענתו היחידה. ליברמן, חלק אינטגרלי מגוש הימין – אבד מזמן, יחסיו עם הציונות הדתית – במשבר מתהווה, עם אורלי לוי ורפי פרץ לא יוצאים לקרב. המפלגות החרדיות נותרו לבנה אחרונה במבצר, בלעדיהם הוא חצי בן אדם.
מי שבנה קריירה פוליטית על דוקטרינת שנאות ומחנות, מוצא עצמו בודד דווקא ברגעים הכי קריטיים. הוא לא יכול להרשות לעצמו לשרוף גשרים. אם כן, לחרדים אין עוד מלבד ביבי, לביבי אין עוד מלבד החרדים – נותר רק לצפות מי מהם יפחד ראשון.
חילוקי דעות בין ש"ס ליהדות התורה
אם לשפוט על פי הנעשה בימים האחרונים, נראה כי קיימים חילוקי גישות משמעותיים בין 'יהדות התורה' לש"ס. בעוד ליצמן וגפני מובילים טון נחרץ ומבקשים לצאת באיום חד משמעי כלפי נתניהו, הרי שדרעי בולם את המהלך. תנו לי להמשיך במגעים שקטים, הוא מבקש מהם. על פי גורם בכיר ב'יהדות התורה', יש להם אור ירוק ממועצת גדולי התורה לחתוך מנתניהו, בש"ס לא חושבים אפילו על הכיוון.
למעשה, כל אחד מדבר מגרון מצביעיו. מצביעי המפלגה החרדית-אשכנזית ישלשלו את פתק המפלגה לקלפי גם אם הרבנים יכריעו על מרב מיכאלי לראשות הממשלה. ש"ס לעומתם בנויה על קהל גמיש בהרבה. התנתקות מנתניהו תעלה להם ללא ספק בכמה מנדטים נכבדים.
אנחנו לא באמת יכולים לראות את המחנה הליברלי כאופציה, משדר להם התת מודע, יראי שמים לא הולכים עם חושפי שדיים
בינתיים נעשה ניסיון בשטח להעביר את תקציבי הישיבות בדרך עקיפה (תקציבי חינוך של משבר הקורונה) אך הסיכויים לכך קלושים. גם החרדים וגם נתניהו מבועתים מהכותרות שייצאו על תרגילי סחטנות. ברקע מרחפת תמיד האפשרות של סימון עריקים והקמת ממשלה צרה ימנית חלופית כמובן. כרגע זה נראה כמו תסריט מופרך, אך אין לדעת. הבלתי צפוי של אתמול הוא הקואליציה של מחר.
ואם צריך להמר לקראת נקודת ההכרעה במשחק הפרנויות בין הצדדים, כדאי להסתייע במבט חטוף לעבר. "פאניקר", קרא לו אריאל שרון זכרו לברכה, ומאז הספיק נתניהו לאסוף עוד קבלות על התואר. הוא לא לוקח ריזיקות על הבייס. מי שמפחד לא מאמין.
