הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום - רק בזכות תומכות ותומכי המקום.
תמכו עכשיו באופן קבוע כדי שנוכל להביא עיתונות איכותית וחופשית לכל
חלק א: שנות התשעים
במשך שש שנים בערך עברתי בעיתון הארץ התעללות רגשית מתמשכת, פומבית, מבזה. התעללות שהשתמשה בגוף ובמיניות שלי, אבל גם לא בחלה בהיבטים אינטימיים אחרים כמו אישיותי, דעותי או בכלל הערך שלי בעולם. את ההתעללות הזו ביצע יצחק לאור. הוא עשה זאת בכוח לשונו, בלי שום מגע פיזי, על ידי מלים ומשפטים גסים, מיניים, מעליבים ומקטינים שאותם צעק בדסק החדשות, פירסם ברשת ההודעות הפנימית של הדסק או ייחד לאוזני בלבד. עיתונאית הארץ שני ליטמן מתארת להפליא בטור הדעה המצוין שלה, את הקומפוזיציה, התפאורה והאווירה שבה התקיימה ההתעללות הזו.
לא הייתי היחידה שעברה חוויות כאלה בדסק, אבל בימים האחרונים התברר לי שכנראה "זכיתי לטיפול מיוחד". נשות דסק-לשעבר, שגם הן ספגו ממנו לא מעט, סיפרו לי כי מנקודת ראותן, אני הייתי הקורבן המועדף על האיש-שלא-יכתוב-יותר-בהארץ.
מה בדיוק משך אותו דווקא אלי? ברטרוספקטיבה אני רוצה להאמין שדווקא הכוח ששידרתי עורר בו את הדחף החולני, האכזרי והבלתי נשלט להקטין אותי כדי לפצות על תחושת חוסר ערך פנימית שלו. אבל בלי שום קשר לסיבה, שהיא לא באמת חשובה – האיש עינה, פצע רגשית והתעלל ביודעין ולאורך זמן באדם אחר, כדי להתענג על כאבו. במקרה שלי, האדם האחר הייתה משכתבת מבוהלת, בת 23, צעירה ממנו בכמעט 20 שנה, שהייתה בטוחה שהארץ הוא בית המקדש.
ההתעללות הבריונית הזאת נמשכה מכניסתי לדסק כמשכתבת, דרך תקופת היותי עורכת העמוד הראשון וגם כאשר כיהנתי כראש דסק, תקופה שבה לכאורה הייתי בכירה מהמטרידן. היא נפסקה באחת כאשר נודע בהארץ שאני יוצאת עם מנכ"ל העיתון (היום בן זוגי ואבי ילדיי). מאותו רגע, "המשורר" התנהג אלי למופת. הוא עבר לענות דסקאיות אחרות. בבושה אני מודה שהדבר היחיד שהרגשתי אז היה תחושת הקלה, ולא סובבתי לרגע את הראש כדי לראות את אלה שנותרו מאחור.
משה גל שמע ממני שוב ושוב אמירות כמו "אי אפשר עם הלאור הזה", "אתם חייבים לעשות משהו", "בבקשה, תוריד אותו מהראש שלי". גם למרמרי אמרתי פעמיים-שלושה לפחות דברים באותו סגנון. אולי הוא לא שמע? אולי הוא פשוט לא הקשיב?
אף פעם לא התלוננתי "באופן רשמי" בפני הממונים עלי, ראש מחלקת החדשות משה גל ועורך העיתון באותה תקופה חנוך מרמרי. זה לא אומר שלא התלוננתי – פשוט לא עשיתי את זה באופן רשמי. גל, שלא לחינם הדגיש את נושא הרשמיות בתגובתו לתחקיר של "המקום הכי חם בגיהנום", שמע ממני שוב ושוב אמירות כמו "אי אפשר עם הלאור הזה", "אתם חייבים לעשות משהו", "בבקשה, תוריד אותו מהראש שלי".
גם למרמרי אמרתי פעמיים-שלושה לפחות דברים באותו סגנון. אולי הוא לא שמע? אולי הוא פשוט לא הקשיב? אולי לו היה לא אכפת? אולי הוא חשב שבריונות היא התנהגות ראויה? בכל מקרה, מהתגובות ("זה לאור. ככה הוא") היה ברור שזה אבוד, שהציפייה ממני הייתה לשרוד או לעזוב. לא, לא הלכתי למו"ל העיתון. מבחינתי, זאת בכלל לא הייתה אופציה. זה היה הרבה יותר מדי מפחיד.
ועוד גילוי נאות אחד: מלבד "המשורר", גם לא התלוננתי באופן רשמי נגד שני עיתונאים נוספים מהעיתון שהטרידו אותי מינית בתוך בניין הארץ בתקופה שעבדתי שם. ועדיין, צריך להבהיר: היה פער תהומי בין ההטרדה האחת, הבודדת, של אדם כזה או אחר, לבין ההתעללות הרגשית המכוונת, הבריונית, המתמשכת, החוזרת על עצמה, האינסופית, האכזרית, שממנה סבלתי מצדו של אביר הצדק.
ברטרוספקטיבה, לא הגשתי תלונה רשמית לגל ולמרמרי לא רק כי היה ברור שזה חסר סיכוי, ולא רק משום שהבריון המתעלל הצליח לטחון את הביטחון העצמי ותחושת הערך שלי לאבק, אלא גם מכיוון שלא הבנתי בזמן אמת מה אני עוברת. על מה אתלונן? על זה שהוא מעליב אותי? על זה שהוא דוחה? על זה שיום אחרי יום הוא גורם לי לרצות לקבור את עצמי? מלים כמו הטרדות מיניות, אלימות מילולית, אלימות רגשית, סביבת עבודה רעילה או התעמרות עוד לא היו אז במקומותינו. ולכן, לו היו נציגי רשת שוקן למיניהם אומרים משהו בסגנון "סליחה. לא הבנו בזמן אמת. עכשיו אנחנו מבינים. מתנצלים. לא יקרה שוב", לא הייתי כותבת את הטור הזה.
חלק ב': 2010
הייתי סגנית ראש מחלקת החדשות, התחתנתי, ילדתי, עזבתי את "הארץ". למדתי, כתבתי דוקטורט בתקשורת. הבנתי שמה שקרה לפני שנים בעיתון היה הטרדה מינית מילולית. אבל "המשורר" נשכח, הודחק, סולק מחיי. לא יכולתי לקרוא אותו, תיעבתי אותו, אבל לרוב הצלחתי לטהר את עולמי מכל זכר שלו. האמת – בקושי חשבתי עליו ולרוב גם לא זכרתי בכלל שהוא קיים.
ואז, יום אחד, מספרת לי חברתי בילי מוסקונה שהעיתונאית נסלי ברדה מנסה להרים תחקיר עבור תוכנית המקור על האיש ועל כך שהוא פוגע מינית בנשים, אבל יש לה רק נפגעת אחת המוכנה להופיע בשמה ובפניה – המשוררת אשכר אלדן כהן, שעוד קודם לכן חשפה את עצמה כמי שנאנסה על ידי האיש. עם עדות גלויה אחת, אמרה לי מוסקונה, הם לא יפרסמו. סיפרתי לה את הסיפור שלי. "תסכימי להתראיין בעילום שם?" היא שאלה. "אני אתראיין גלוית פנים ושם", עניתי. מיד.
והנה ההקשר ההיסטורי: אנחנו כמה שנים טובות לפני MeToo, ונשים פשוט לא מתראיינות בפנים גלויות על פגיעות מיניות. זה לא קורה. זה לא קיים. ואז, משום מקום, מופיעות אשכר אלדן כהן ואני בשמותינו ובפרצופנו, ויחד עם עדה שלישית, מוצללת, מתארות את אביר השמאל הישראלי, המשורר, הסופר, העיתונאי, המרצה, כתוקף מיני. מתארות בלי בושה, בלי לבקש סליחה.
אני לא יודעת למה אלדן בחרה להיחשף אז. רק על עצמי לספר ידיעתי. אני הצטרפתי אליה כי היה ברור שמישהי צריכה לעשות את זה; כי חשבתי לעצמי שעם ההון התרבותי שלי לא יוכלו לפגוע בי; כי חשבתי שחובתי כפמיניסטית לתרום למאבק; כי לא חשבתי; כי הייתי טיפשה; כי לא הערכתי נכון את הסיכון; כי אני אמיצה; כי אני חזקה; כי אני קופצת למים בלי להיזהר; כי הרגשתי שעכשיו תורי; כי יש לי חולשה למלחמות בתחנות רוח – כל התשובות נכונות.
בדיעבד, החשיפה הייתה הרבה יותר קשה וחותכת בבטן מכפי שצפיתי. העמידה מול הכתבה הערוכה, שבה השליטה בנרטיב שלך נמצאת בידיים של מישהו אחר; המחשבה על האנשים שמסתכלים עלייך דרך המסך וחושבים דברים כמו "תראו איך היא נראית, לא הייתי מטריד אותה עם מקל"; התחושה שכולם מסתכלים עליך ורואים לך ישר לתוך התחתונים; המשפטים בסגנון "מה היית צריכה את זה?"; התגובות הדוחות באלוהים יודעת איפה – קל זה לא היה.
הרע באמת היה תגובת רשת שוקן ומליצי היושר שלה. את זה לא ראיתי בא. לא תיארתי לעצמי שזה יכול לקרות. חשבתי שיצאתי למאבק במטרידן, וגיליתי פתאום שהם מרגישים (על ראש הגנב וגו') שיצאתי נגדם. הם החטיפו לי בוקס בפרצוף
אבל הרע באמת היה תגובת רשת שוקן ומליצי היושר שלה. את זה לא ראיתי בא. לא תיארתי לעצמי שזה יכול לקרות. חשבתי שיצאתי למאבק במטרידן, וגיליתי פתאום שהם מרגישים (על ראש הגנב וגו') שיצאתי נגדם. הם החטיפו לי בוקס בפרצוף: אנשים שהשתתפו בשמחות שלי ואני בשלהם; שהכירו אותי שנים; שעבדתי עבורם. אנשים שבמקום להרים טלפון, לשאול מה שלומי, להקשיב לגרסתי, להאמין לי, אולי אפילו להגיד סליחה, בחרו לצופף שורות ולהתכחש לאחריותם על חשבוני.
רשימה חלקית ומקוצרת: מרמרי רמז בעין השביעית שאני משקרת; אלון עידן כתב בביקורת הטלוויזיה של הארץ, ש"המטרה האמיתית" של התלונות היא "לצמצם את כוחו של 'השמאלן' במאבקו כנגד האלימות, הכיבוש, העוולות" (חוץ מעוולות כלפי נשים, כמובן). אותו אלון עידן, אגב, שהיום עובד בהארץ, היה עורך העיר (בבעלות רשת שוקן) שהעמיד לרשות המטרידן כשבעה עמודים כדי לשפוך עליהם ללא הפרעה דמעות תנין של קוזק נגזל (סליחה על ריבוי המטאפורות), הכפשות ואיומי סרק ("אתבע דיבה". נראה אותך!). הכל, אגב, תחת הכותרת המונומנטלית "עלילת הדם נגדי". לא פחות. בני ציפר, שגם הוא עדיין בהארץ, "הסתפק" בשימוש הו כה תרבותי בא"מ פורסטר כדי לרמוז שהאשמות בתקיפות מיניות הן תוצר של פנטזיות של נשים.
אישית, נראה לי שתגובה על מאמר, הטוענת שהכותב לא ראוי לכתוב בעיתון, היא דווקא עניינית לחלוטין. אבל אני הרי לא זאת שקובעת.
ל"משורר", אם צריך עוד להזכיר, לא קורה כלום. הוא המשיך לכתוב בהארץ ולקבל את שכרו. החברים הרי שאלו אותו, והוא אמר שלא היה כלום. ואם לא היה כלום, לא יהיה כלום. את המאמרים שלו סוגרים לתגובות, כי התגובות להם מוגדרות כ"לא ענייניות". אישית, נראה לי שתגובה על מאמר, הטוענת שהכותב לא ראוי לכתוב בעיתון, היא דווקא עניינית לחלוטין. אבל אני הרי לא זאת שקובעת.
נשברתי. נכנסתי לאלם של 11 שנה. החלטתי שכל הסיפור לא שווה את זה.
חשוב להזכיר שמי שחטפה את עיקר הזבל על הראש ולמרות זאת המשיכה כל הזמן, בלי הפסקה, בנחישות, לפעמים עם אחרות, לפעמים לבד, היא אשכר אלדן כהן. נשים רבות חייבות לה תודה. גם אני
וכאן חשוב להזכיר שמי שחטפה את עיקר הזבל על הראש ולמרות זאת המשיכה כל הזמן, בלי הפסקה, בנחישות, לפעמים עם אחרות, לפעמים לבד, היא אשכר אלדן כהן. כמו ב"טנק" של אסף ענברי, לרבות מאיתנו יש סיפור על איך עצרנו את הטנק של דגניה. גם הטור הזה הוא סיפור כזה. אבל מי שהייתה בקרב מהרגע הראשון ועד היום היא אשכר אלדן כהן. נשים רבות חייבות לה תודה. גם אני. תודה, אשכר.
חלק ג': 2021
השנים עוברות. אני פוגשת גם את מרמרי וגם את שוקן (לחוד) בהקשרים מקצועיים שונים. הם לא מתנצלים. הם גם לא מתעניינים בשלומי לנוכח פרשות העבר. למעשה, הם פשוט לא אומרים מילה בנושא. היה כלא היה. גם אני שותקת. אחרי האגרוף הקודם, אני עדיין – או אולי, שוב – מפחדת מהם. מה שכן, במשך שנתיים אני הממונה למניעת הטרדות מיניות במכללת ספיר. הסיבה להתנדבותי לתפקיד נותרת פתוחה לפרשנות הקוראת. גם לי אין תשובה ברורה בעניין.
ואז מתקשרת לילך וולך, מספרת על התחקיר החדש ושואלת אם אני מוכנה להעיד שוב. אני מעידה. הפעם אני כבר אחת מתוך שלוש עיתונאיות לשעבר שמספרות על מעשיו בהארץ ומוקפת בשפע של עדויות נוספות ממקומות אחרים. אבל עדיין מצאתי את עצמי היחידה שמדברת בגלוי על ההפקרה וההפקרות ההרסניות שהתקיימו בדסק הארץ, אי אז לפני כ-25 שנה.
וגם עכשיו, הפלא ופלא, תגובת מעבידי לשעבר זהה. שוקן לא ידע, ובכלל "הגר להב היתה יכולה לפטר את לאור" (הלוואי!). הדיבור הבוטה היה מכוון גם לנשים וגם לגברים (ולכן זה בסדר?). וחנוך מרמרי הרי בסך הכל רצה לעזור לחבר במצוקה, ובכלל, הוא לא מונה לטפל "בקצוות המשפטיים או האתיים הרחוקים" (אצלי, אגב, ה"קצוות" האלו היו הכל חוץ מרחוקים). עמוס שוקן המשיך בטוויטר – "אני מאמין למרמרי"; "לא ידעתי"; "למה לא התלוננת?". "לא התלוננתי כי פחדתי ממך. אני עדיין מפחדת", עניתי לו לפני שקלטתי שאני ממש, אבל ממש, לא חייבת לו תשובות. שהוא זה שחייב לי. "אני לא חושב שאת מפחדת", ענה לי המו"ל קורא המחשבות ומנתח הרגשות מרחוב דובנוב.
בפעם הראשונה בחיים אני מעיזה להגיד למו"ל הארץ את האמת שלי – ועוד בפומבי: להזהיר שלא יעז לרמוז שאני משקרת; לומר שהוא לא האדם המוסרי שהוא חושב שהוא;
אבל הפעם זה שונה. זה לא לבד. מסביב נשים ואנשים שתומכים, שמשמיעים קול. בשלו התנאים. הגיעה השעה. בפעם הראשונה בחיים אני מעיזה להגיד למו"ל הארץ את האמת שלי – ועוד בפומבי: להזהיר שלא יעז לרמוז שאני משקרת; לומר שהוא לא האדם המוסרי שהוא חושב שהוא; לציין שהופקרתי; לדרוש התנצלות ובקשת סליחה (טרם…); להגיד שלא אני צריכה להצטדק בפניו, אלא הוא בפני; לומר לו: תתבייש לך.
ואז מודיע שוקן בלקוניות ש"לאור לא יכתוב יותר בהארץ". אם אני מכירה את שוקן, ונדמה לי שאני קצת מכירה, כל אחת מהמלים האלה כנראה נתקעה לו בגרון כמו אידרה של דג. אני מדמיינת אותו מול המסך, לא חושב שהוא טועה, לא חושב שהוא צריך להתנצל, אבל מבין שאין ברירה אלא להתקפל. להתקפל מול הכוח של הרבים, מול השיקול הכלכלי. לא מולי, אבל בכל זאת להתקפל.
ובמקביל הגיע הזרם. זרם העדויות הנוספות. בהתחלה לאט, בווטסאפ, בפרטי, לא לפרסום. ואז מתגבר ונחשף גם פומבית. העיתונאי איתי כ"ץ מזכיר בטוויטר כמה פחדנו. העיתונאית שני ליטמן מפרסמת טור דעה אמיץ בעמוד הבית של אתר הארץ, מעידה על ניסיונה ושואלת ישירות את שוקן אם בכוונתו לקחת אחריות על העבר, ועוד יותר מכך – על ההווה והעתיד? העיתונאית ענת ציגלמן מצרפת את עדותה על מה שהתרחש בדסק לסבב השני של עדויות במקום הכי חם. וכך עושות גם ד"ר דפנה בן צבי ועוד מישהי שאת שמה אינני יודעת כי היא בחרה להישאר אנונימית (שזה לגמרי סבבה). אני כבר לא לבד.
אני כועסת על זה ש-25 שנה אחר כך, הדבר הזה עוד מפעיל אותי, עוד נגרר איתי, אפילו אם זה רק לארבעה-חמישה ימים". הן מסכימות. "הוא הטריד אותי מעט, אבל אני זוכרת עד היום כל אחת ואחת מהמלים שאמר", אמרה אחת. "אני מופתעת מכמה שזה עוד מעסיק אותי", אמרה אחרת.
בימים האחרונים שוחחתי עם כמה "אחיות לחוויה". לאור סידר לנו פגישת מחזור (בשביל החרוז אני מוכנה אפילו לכתוב את שמו). "אני כועסת", אמרתי להן, "אני כועסת כי מהרגע שהנושא שוב התפוצץ, אני מעורערת, חסרת שקט, מתקשה לעבוד, מתקשה להתרכז. אני כועסת על זה ש-25 שנה אחר כך, הדבר הזה עוד מפעיל אותי, עוד נגרר איתי, אפילו אם זה רק לארבעה-חמישה ימים". הן מסכימות. "הוא הטריד אותי מעט, אבל אני זוכרת עד היום כל אחת ואחת מהמלים שאמר", אמרה אחת. "אני מופתעת מכמה שזה עוד מעסיק אותי", אמרה אחרת.
מסקנה אישית שלי: בהבנת המשמעות של אלימות מינית, אפילו במקרים של אלימות מינית מילולית בלבד, השאלה אם מדובר באירוע חד פעמי או בפגיעה מתמשכת היא אקוטית. הפעלה ארוכת טווח ובלתי פוסקת של טרור מיני ורגשי היא התעללות בריונית. היא התאכזרות. היא יוצרת פצע שמלווה אותך, גם אם את באמת-באמת רוצה להתכחש לזה. פצע מוגלתי. כאב שהולך איתך שנים אחר כך. זו לא הטרדה לייט, מהסוג של "לא נעים, לא נורא", היה יכול להיות יותר גרוע. זו חריטה על הגוף.
חלק 4: עתיד
מה שלמדנו בימים האחרונים הוא את ההכרח לעבור מעיסוק רק בפוגעים עצמם לעיסוק גם במערכות ובמוסדות שמאפשרים להם לזרוע טרור במשך שנים. אלה שמגינים עליהם, מצדיקים אותם, צוחקים איתם, מעסיקים אותם. זה השלב הבא במאבק: בחלק 1 שתקתי, בחלק 2 טיפה הבכתי אתכם, בחלק 3 סובבתי לכם את היד. אני מקווה בכל ליבי שאת חלק 4 – שינוי דרמטי בתרבות הארגונית שלכם והוקעת תרבות האונס – תעשו לבדכם ומיוזמתכם.
הארץ לא לבד בעניין הזה, כמובן. אבל הוא כנראה ייאלץ, גם אם למורת רצונו של המו"ל, להיות אחד הראשונים. המשא עליו כבד, אפילו אם מתייחסים רק לזה שלא אכבד את שמו, ועל אחת כמה וכמה כאשר כוללים פוגעים מיניים נוספים שמצאו להם כר פעולה נרחב ונוח במסדרונות העיתון. מצד שני, דווקא מכיוון שאין עוד מלבדו, הארץ הוא מקום לא רע בכלל להתחיל בו את חשבון הנפש וניקוי האורוות.
בחלק 1 שתקתי, בחלק 2 טיפה הבכתי אתכם, בחלק 3 סובבתי לכם את היד. אני מקווה בכל ליבי שאת חלק 4 – שינוי דרמטי בתרבות הארגונית שלכם והוקעת תרבות האונס – תעשו לבדכם ומיוזמתכם.
ולא מדובר כאן רק בהכאה על חטאי העבר ובנטילת אחריות עליהם, אלא גם – ובעיקר – על בחינה מחודשת של ההווה והעתיד. כלי תקשורת שרואה במאבק בעוולות חלק מתפקידו (ואני עדיין מאמינה שזוהי, אכן, "רוח הארץ") חייב ליישם זאת גם כאשר מדובר בעוולות שנגרמות לנשים. הוא צריך לעשות את זה גם החוצה – בטקסטים שלו – אבל קודם כל פנימה, מול עובדותיו.
הניהול המזלזל של סביבת העבודה בדסק הארץ בשנות התשעים, גם אם לא היה חוק בעניין, והפגיעות ארוכות השנים שהוא איפשר, הם רק סימפטומים חריפים לעובדה ששדרת העריכה הגבוהה בהארץ מורכבת באופן קבוע (כמעט) רק מגברים. גברים שלא רואים חוויות של נשים, או שרואים ולא מבינים, ובעיקר שחסרים את הצניעות הנדרשת כדי להודות באי הבנתם ובעיוורונם. אי אפשר לקיים סביבה בטוחה לנשים במקום שבו קולן מושתק, שבו נמנעת מהן היכולת לקחת חלק אמיתי ומלא בעיצוב סביבתן הפיזית והנפשית, שבו הן מורחקות ממוקדי הכוח.
מינוי עורך ראשי, אמר פעם עמוס שוקן, הוא הפריבילגיה היחידה של המו"ל. אני חוששת, עמוס, שהתוצאות של האופן שבו מימשת את הפריבילגיה הזאת במהלך השנים הן, אֶפֶּעס, קצת בעייתיות. שנינו אנשים מבוגרים כיום. רוב עתידנו כבר מאחורינו. אבל יש דורות חדשים ויש עוד אפשרות לתקן, למענם. למענן. המפתח לשינוי נמצא בין היתר בידיים שלך. כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו.
שדרת העריכה הגבוהה בהארץ מורכבת באופן קבוע (כמעט) רק מגברים. גברים שלא רואים חוויות של נשים, או שרואים ולא מבינים, ובעיקר שחסרים את הצניעות הנדרשת כדי להודות באי הבנתם ובעיוורונם
אחרי הטור הזה, כך אני מקווה, ישובו אלי השקט והשלווה, ואדע שהשלמתי את התרומה הפמיניסטית הספציפית שלי בפרשת לאור-שוקן. אבל כדי שהתקווה הזאת תתגשם, ברשת שוקן צריכים לקחת אחריות. אחרת יעברו עוד שלוש, חמש, עשר שנים, והפרק הבא יכתוב את עצמו. כמו כל חיילת, אני מקווה שהמלחמה הספציפית הזו (אלוהים יודעת שיש עוד כל כך הרבה מאבקים בקנה) מאחורי. אבל אם לא, ואם שוב יקראו לי למילואים, אני אתייצב. נטל ההוכחה מוטל עכשיו על הארץ.
סוף-דבר. זמני.
ד"ר הגר להב היא מרצה וחוקרת במחלקה לתקשורת במכללת ספיר. הייתה האקדמאית הראשונה בישראל שעסקה בחקר הסיקור העיתונאי של תקיפות מיניות. תחום מחקרה המרכזי כיום הוא סוציולוגיה של אמונה.