בחודשי החורף, כשהגשמים לא הפסיקו לרדת, עקבו תושבי טבריה בנשימה עצורה אחרי עליית מפלס הכנרת וצהלו בכל פעם שהנתונים סיפרו שנרשם עוד זינוק, שהאגם הגדול במדינה הולך ומתמלא. הם חיכו בקוצר רוח לפתיחת עונת התיירות. האמינו שכך יגיע לעיר החמצן שהיא כל כך זקוקה לו, אחרי השנים הקשות שעברה. 

ואז הגיעה הקורונה. 

אין יוצא ואין בא. הטיילת התרוקנה, הרחובות שוממים, חדרי המלון ריקים ו-47 אלף תושבי העיר דואגים שהפעם זו תהיה המכה שממנה טבריה לא תוכל להתאושש. "כשאני רואה את המפלס המלא פעם ראשונה בעיניים קשה לי שלא להיות אופטימי", אומר יוסף בן חמו, לשעבר חבר מועצת העיר. "אבל אז אני חוזר לעיר והכל שממה ושיממון. זה כואב. כואב". 

מאז תחילת המשבר נשמע קולם של תושבי אילת המבכים את אובדן הפרנסה בשל עצירת התיירות, אבל גם טבריה נשענת על הענף הזה וכמו העיר הדרומית, היא נפגעה קשות מסגירת השמיים, השערים והעסקים. "באילת חיים טוב חצי שנה וחצי שנה חיים מצוין, בטבריה חצי שנה שורדים וחצי שנה חיים ככה ככה", אומר בן חמו. "בעיר תלויים בתיירות וחיים ממנה".

---

טבריה היא הלב שלי 

בינואר נרשמו בטבריה 5.7 אחוזי אבטלה, כיום מדובר על 33.5 אחוז, נתון שמעמיד אותה במקום הרביעי בארץ אחרי אילת, בני ברק ונצרת. אלא שהמספרים הללו לא לוקחים בחשבון את מספר העצמאים שנאלצו לסגור את עסקיהם עד יחלוף זעם ואת תושבי האזור שמספקים שירותים לענף המלונאות. ההערכה של העירייה היא שכ-60 אחוז מדורשי העבודה שנרשמו בשירות התעסוקה בעיר מגיעים מענף התיירות וכי אחוז ניכר מהם לא ישוב לעבודתו. 

הטיילת התרוקנה, הרחובות שוממים, חדרי המלון ריקים ו-47 אלף תושבי העיר דואגים שהפעם זו תהיה המכה שממנה טבריה לא תוכל להתאושש

לדברי אבי זנדברג, יו"ר התאחדות מלונות טבריה, העיר מסתמכת בעיקר על תיירות מחו"ל. ב-2019 היו 42 אחוז מהתיירים בעיר תושבי ישראל, ובמלונות המשפחתיים הרבים בעיר עומדת התיירות מחו"ל על 85 אחוז. המלונאים יודעים שהם לא יוכלו להסתמך על תיירים מחו"ל בשנה הקרובה, ולכן חוששים מאוד לעתידם.

"טבריה לא מזינה את רק תושבי העיר", אמר זנדברג בוועדת הכספים של הכנסת שהתכנסה לדון במשבר שעובר על שתי הערים התיירותיות של ישראל. "היא מזינה כ-100 אלף תושבי אזור סובב כנרת. הם כולם עובדים אצלנו וכולם יושבים בבתים היום".

"טבריה היא הלב שלי", אומר אושרי ויצמן, פעיל חברתי. "לפני ארבע שנים התעוררתי. ראיתי שמשרדי הממשלה שאמורים לעשות את זה לא נותנים מענה, והחלטתי לקום ולשווק את העיר שלי בהתנדבות. להראות את הצד הטוב שבה. התחלנו לראות תוצאות אבל אז הגיעה הקורונה והמשבר ריסק אותה לגמרי". 

"באילת חיים טוב חצי שנה וחצי שנה חיים מצוין, בטבריה חצי שנה שורדים וחצי שנה חיים ככה ככה. בעיר תלויים בתיירות וחיים ממנה"

ויצמן, שיוצא עם מצלמה לתעד את העיר, אומר "נעשו הרבה עוולות לגבי טבריה. המצב שלנו לא קשה – הוא קטסטרופלי. כבר 25 שנה מושכים אותנו עוד ועוד עד שהגענו לשפל שבו אנחנו נמצאים. המדינה לא העבירה לנו תקציבים, לא נתנה לנו משאבים, לא סייעה לעיר ולא נתנה כתף לראשי הערים שהיו פה. כתוצאה מכך אנחנו בתחתית. ואם חשבנו שנוכל לשרוד – אחרי הקורונה אני בטוח שזה יהיה בלתי אפשרי בלי עזרה מהמדינה". 

רון קובי בא והלך 

תושבי טבריה קיבלו את ראש העיר האחרון רון קובי בפרץ של תקווה. בבחירות 2018 הוא הבטיח להם להרים את העיר מהקרשים והחל בפעולות שנראו כאילו הוא מתכוון לכך. אלא שלאחר שלא הצליח להביא את תקציב העירייה לאישור המועצה במועד הקבוע בחוק, הודח קובי מתפקידו. בינואר מינה שר הפנים אריה דרעי את סמנכ"ל משרד הפנים מוני מעתוק לתפקיד יו"ר הוועדה הממונה לעיר. 

מעתוק קיבל עיריה בגירעון של כ-90 מיליון שקל, עיר שבה 43 אחוז מהשכירים משתכרים מתחת לשכר מינימום (לעומת 33 אחוז בממוצע הארצי), שבה הן השכירים והן העצמאים משתכרים מתחת לממוצע הארצי. השכר הנמוך נובע ממיקום העיר בפריפריה ומהשפעת עבודות הקשורות לענף התיירות – מלצרות, אבטחה, ניקיון – שבהן משלמים שכר נמוך.

"אנחנו בתחתית. אם חשבנו שנוכל לשרוד – אחרי הקורונה אני בטוח שזה יהיה בלתי אפשרי בלי עזרה מהמדינה" 

 "אומרים, איך יכול להיות שאנשים קורסים אחרי חודש", אומר חגי עמר, תושב העיר ובעל עסק. "כשאנשים משתכרים משכורת זעומה זה לא מאפשר להם לחסוך ליום שחור, לשמור על השקל. כשזה קורה, כשבאה בעיה ובאיבחה אחת פוגעת להם ביכולת הכלכלית, מהר מאוד הם שוקעים למצב חמור וזה מה שקורה כיום בטבריה. כשאנשים משתכרים כאן 6,000 שקל ובחל"ת נתנו להם רק 2,000 שקל ומזה הם אמורים לממן את הישיבה בבית – הם קורסים". 

עמר, כמו טבריינים רבים מודה שהמצב של העיר לא היה מזהיר, בלשון המעטה. "זה שהעירייה גרעונית לא קשור אלינו, התושבים. נכון, נפגענו ברמת איכות החיים, בניקיון של העיר, אבל לא במקרר. כשתעשיית התיירות, שגלגלה כסף והניעה את הכלכלה של טבריה הפסיקה לעבוד, זה משפיע על כל העיר". 

ב-2006, במלחמת לבנון השנייה ידעה טבריה ימים קשים כשטילים נורו לעברה ושיתקו את תעשיית התיירות של העיר. אז המדינה ידעה להתגייס לטובת ענף המלונאות בעיר והחזירה את ההשקעה. "ארבעה וחצי מיליון התיירים הוכיחו שההשקעה בתיירות משתלמת לישראל", אמר זנדברג. "עכשיו אנחנו בשארית החמצן הרזרבי". 

"טבריה נכנסה למשבר הקורונה לא מוכנה", אמר מעתוק באותו דיון בכנסת. "אם לא ניתן סיוע מאסיבי ומיידי מעבר לפטור מארנונה שעליה חתם שר הפנים ושמהווה טיפה בים, ענף התיירות יקרוס". 

לדברי מעתוק, שני פרויקטים של תשתיות שתקועים בשל חסמים בירוקרטיים, יכולים לשנות את התמונה ולהעניק את החמצן הדרוש לעיר: פרויקט רכבת מסילות הגליל ושיפוץ טיילת אלון, מהלך שאושר בממשלה לפני שמונה שנים ועדיין לא החלה עבודתו.

"כשאנשים משתכרים כאן 6,000 שקל ובחל"ת נתנו להם רק 2,000 שקל ומזה הם אמורים לממן את הישיבה בבית – הם קורסים"

מעבר לכך, הוא מעריך את היקף הסיוע הנדרש ב-75 מיליון שקל, שיופנה בין היתר לפיצוי לבעלי עסקים על פי מחזורים קודמים, קמפיין לעידוד תיירות פנים, מימון אירועים תיירותים ושיפוץ הטיילת. "בלעדי הסיוע הזה לא נוכל להתמודד עם המשבר", אמר. "אנחנו חייבים את השיתוף של ועדת הכספים, משרד האוצר ומשרד התיירות. לבד אני לא יכול לעשות".  

"המדינה צריכה לעזור להוציא את עם ישראל לבלות במדינת ישראל", אומר ויצמן. "להפנות תקציבים לישובים החלשים מהפריפריה. היא צריכה לעזור לנו". 

לעומתו, עמר אופטימי יותר: "הכנרת ברום העליון שלה, הצבע הירוק ששולט והרי הגולן שנשקפים מכל עבר הם מראה שכל ישראלי חייב לראות השנה. את כל מה שאיבדנו נוכל להחזיר ביג טיים בגלל מצב הכנרת, אבל המדינה צריכה לסייע".