רק שופרי נתניהו יכולים לשים את פרידמן ואוחנה על אותו קו

שופרי אג'נדת נתניהו בתקשורת, מעמית סגל ועד אלי ציפורי, הריצו במהלך הסוף שבוע אצל רינה מצליח ובאולפן שישי את הספין החדש – השוואה בין פעילות שר המשפטים הנוכחי אמיר אוחנה לבין פעילותו של שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן. זה אמנם נכון ששני השרים הם מהמבקרים החריפים של המערכת המשפטית במתכונתה הנוכחי וגררו בעקבות כך ביקורת רבה עליהם – אבל פה בעצם תם הדמיון המועט שעוד קיים בין השניים.  

נתחיל מאוחנה, שמונה להיות שר משפטים בממשלת מעבר על ידי ראש ממשלה החשוד בשלושה תיקים הכוללים שוחד, מרמה והפרת אמונים. מינוי שספק אם היה יכול לעבור במדינה מתוקנת. אוחנה התפרסם בפעילותו בכנסת בעיקר סביב נאמנותו הבלתי מסויגת למנהיג, גם אם זו באה על חשבון העקרונות הבסיסיים שאיתם נכנס לכנסת. 

מאז שנכנס אוחנה למשרד המשפטים הוא מסרב בעקביות לחשוף את יומן הפגישות שלו. בכך הוא מונע מהציבור לדעת מה הוא עושה במשרד חוץ מלטנף בפומבי על המערכת, בעיקר בעניינים הנוגעים לבוס מבלפור ובעיקר נגד אנשים שפועלים בעניינו ("פרקליטות בתוך פרקליטות").

מי שרוצה לקבל כותרות וחיבוקים חמים מבלפור אכן צריך לפעול כמו אוחנה. מי שבאמת בא מתוך רצון אמיתי לשנות את המערכת היה שומר את הביקורת לחדרים סגורים ומשתמש בביקורת הפומבית רק ככלי אחרון למצב של "ניסיתי הכל וכלום לא עזר". אוחנה לא רק שלא ניסה, הוא אפילו לא הכין רפורמה מסודרת לתיקון הפגמים אותם הציג במסיבת העיתונאים. 

לעומתו פרופ' פרידמן, איש עקרונות וענק משפטי שזכה בפרס ישראל לחקר המשפט, מעולם לא ניצל את מעמדו כשר על מנת לכנס מסיבת עיתונאים ולתקוף את המערכת כדי לחלץ את אולמרט מפשעיו, אף שלא אהד את המהלך. פרידמן היה איש של מעשים ופחות דיבורים ופעל באופן עקבי על מנת לשנות את המערכת המשפטית על פי השקפת עולמו. לצורך זה הוא הגה ויצר לא פחות מעשר תכניות, חקיקות או רפורמות שונות במטרה לתקן את מערכת המשפט כפי שראה לטובת כלל הציבור. הנה כמה מהדברים שפרידמן פעל למענם וקידם:

הפחתת העומס בבתי המשפט על ידי הקמת בית משפט מחוזי נוסף, מינוי  כ-100 שופטים נוספים לבתי-המשפט בארץ והוספת 80 תקנים, מינוי יותר מ-20 דיינים, והגדלת סכום התביעה בבית-המשפט לתביעות קטנות ל-30 אלף; מינוי עורכי דין מהמגזר הפרטי לתפקידי שופטים; הקמת בית דין למשמעת לנבחרי ציבור; מלחמה בפשע המאורגן; חיזוק הערכאות של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי; קידום חקיקת חוק יסוד החקיקה; הגבלת כהונת נשיאי בית משפט לשבע שנים; צמצום הסמכות לביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון; והתחלת הליך חקיקה שמטרתה צמצום מתחם השפיטות.

לעומת אוחנה, פרופ' פרידמן, איש עקרונות וענק משפטי שזכה בפרס ישראל לחקר המשפט, מעולם לא ניצל את מעמדו על מנת לתקוף את המערכת וכדי לחלץ את אולמרט מפשעיו

פרידמן היה מהמתנגדים הגדולים לאקטיבזם השיפוטי ומהתומכים הבולטים בחוק ההתגברות, ואף על פי כן, בניגוד לאוחנה, ידע להבדיל בין חקיקה לטובת הכלל לבין חקיקה פרסונלית שנועדה להציל ראש ממשלה מהעמדה לדין. "אם המטרה היא להעניק חנינה אישית לראש הממשלה – ברור שזה לא מוצדק" – אמר ל"דה מרקר" בראיון בנושא השנה. לכן, כשעיתונאי משווה בין פרידמן לאוחנה הוא עושה זאת או מטעמים דמגוגיים, שנועדו להעביר את דף המסרים של סביבת בלפור בלי פילטר – או שהוא פשוט לא עושה עבודה עיתונאית בסיסית של בדיקת עובדות לפני פרסום. 

אסיים במילותיו של סגל באולפן שישי בזמן שהוא מזכיר את פרידמן ואוחנה באותה נשימה: "כל פעם שקם מישהו מהמערכת ומעז להשמיע מעט ביקורת אומרים שזה קץ הדמוקרטיה". אז לידיעת סגל, הבעיה במקרה כזה היא לא הגוף המבוקר – אלא חוסר היכולת של המבקר לבצע בו שינוי או במקרה של אוחנה על כך שאפילו לא מנסה (בניגוד לפרידמן). במקרה של אוחנה זו רק הטחת בוץ שאין מאחוריה שום אג'נדה או תוכנית פעולה כשר זמני, מלבד מתן שירות פרסונלי למי שמינה אותו. גם אם זה לא קץ הדמוקרטיה, זה שפל חדש שאפילו פרידמן היה ככל הנראה מסתייג ממנו.

לגבי הגוף המבוקר – אף אחד לא באמת מצפה שגוף שיבקרו אותו יקבל את הביקורת המוטחת בו בצהלות וריקודים בין אם מדובר במשרד המשפטים, ההתאחדות לכדורגל, מתנ"ס מקומי או עמית סגל עצמו. די לראות איך הגיב לביקורת שהוטחה בו בגין "אנטי עיתונות" על דבריו בסוף השבוע בדבר הצורך לחקור הדלפות ("נו, נו"). לשים את פרידמן ואוחנה על אותו קו? נו, נו. יידרש כנראה ספין מוצלח יותר.