"ראית את הכוחות שבדרך?" שאל ראאד אבו אל-קיעאן את כל מי שהגיע מחוץ לכפר. הוא עמד משש בבוקר בקצה של אום אל חיראן, על גבעה שמשקיפה אל שטח ענק ריק, עם כמה מבני משפחתו, וחיכה. המתיחות ניכרה על פניו. השמועות סיפרו שהמשטרה נערכת בכוחות גדולים בצומת שוקת. 

לקראת השעה שמונה הופיעה על כביש הכניסה לכפר שיירה ארוכה: טנדרים גדולים של המשטרה, מוקפים אופנועים ורכבי שטח אחרים, אחריהם הגיעו רכבים שגוררים עגלות עם סוסים. השוטרים, אנשי יחידת יואב (שבהגדרתה פועלת נגד הבנייה הלא חוקית בנגב) מלווים בכוחות יס"מ, היו חמושים בנשק ואמצעים לפיזור הפגנות. הם סגרו את הכניסה לכפר והתפזרו בשטח בקבוצות גדולות.

גם התושבים וגם השוטרים ידעו שזה רגע טעון. לפני חמש וחצי שנים, ב-18 בינואר 2017, נכנסו כוחות גדולים חמושים אל הכפר במטרה לפנות אותו. יעקוב אבו אל-קיעאן, מורה למתמטיקה ואיש חינוך, ניסה לצאת מהמקום ברכבו. הוא נסע לאיטו בירידה מהבית שבקצה הכפר, כשהשוטרים התחילו לירות עליו. הוא נפצע, הרכב הידרדר ודרס למוות את השוטר ארז עמדי הלוי. הירי המשיך ואבו אל-קיעאן נפצע קשה. הוא גסס במקום מספר שעות עד שמת מפצעיו. 

באותו יום הוציאו מפכ"ל המשטרה דאז, השר לביטחון פנים וראש הממשלה (רוני אלשיך, גלעד ארדן ובנימין נתניהו) הודעות שלפיהן מדובר במחבל של דאע"ש שביצע פיגוע נגד השוטרים. לקח שנים – שכללו תחקירים עיתונאיים עצמאיים ואז ממוסדים ודרישות חוזרות ונשנות לפתוח את התיק – עד שהוכח מעל לכל ספק שאל-קיעאן היה אזרח תמים, ושירי מוטעה הביא למותו ולמות השוטר.

לאחר האירוע הטראומטי נעצרו נסיונות הפינוי האגרסיביים של הכפר הלא מוכר, ועבודות הבנייה של היישוב היהודי חירן שאמור לקום על חורבותיו לא התחילו. עד אתמול בבוקר. כבר בליל ראשון התקשרו קציני משטרה אל כמה מאנשי הכפר, ובישרו שעבודות התשתית צפויות להתחיל עם שחר. הם ביקשו מהתושבים לא להתקרב לשטח. התושבים הבינו שהטרקטורים יגיעו מלווים בכוחות משטרה גדולים, והתייצבו שם. לדבריהם הם מתכוונים לעמוד שם, בלי להפריע, יום אחרי יום. 

״עוד הפעם חוזרים פה על מה שקרה ב-2017, אז רצחו את דוד שלי, יעקוב", אמר ראא’ד אבו אל-קיעאן, ראש ועד התושבים. "כשהילדות שלי שמעו שהמשטרה מגיעה, הן ביקשו ללכת לבית הספר מוקדם יותר כדי לא להיות פה ולא לראות את אותם המראות. לא באנו להפריע לעבודות, אנחנו מבקשים להיות חלק מהישוב חירן. במקום זה אנחנו עוברים טרנספר. לא יכול להיות שמדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית רוצחת את יעקוב אל-קיעאן ומביאה במקומו את יעקב. לא יכלו לגור ביחד?"

ימי הכפר האחרונים

אום אל חיראן – סמל המאבק נגד פינוי והסדרת הכפרים הלא מוכרים בנגב – נוסד בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, לאחר שתושביו פונו על ידי הממשל הצבאי מואדי סובלה (ליד קיבוץ שובל) והועברו למקום, לאדמות שניתנו להם בחכירה.

ב-2002 החלטה ממשלת אריאל שרון להקים 14 יישובים בנגב, בהם חירן, על אדמות אום אל חיראן. המדינה טענה כי התושבים פלשו לאדמות. ב-2004 פנו נציגי הכפר לבית המשפט והתנגדו להקמת חירן בטענה שהמדינה היא שהעבירה ויישבה אותם במקום. 

ב-2015, אחרי שנים של מאבקים משפטיים, דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור ובכך התיר סופית את פינוי הכפר, את הרס הבתים ואת הקמת חירן על אדמותיו. לפי התכנית הממשלתית, אמורים היו תושבי הכפר (כמו שאר הכפרים הלא מוכרים) לעבור ליישוב קבע, חורה הסמוכה, לשכונה 12 שתבנה עבורם. 

אחרי נסיונות פינוי חוזרים ונשנים, ששיאם בבוקר הדמים בינואר 2017, הבהירו הרשות להתיישבות הבדואים בנגב והמשטרה לתושבים בכל דרך אפשרית שאיש לא יישאר בשטח אחרי ה-29 באוגוסט 2018. "החתימו אנשים בלילה לבן, בין אחת לשלוש בלילה, שיסכימו להתפנות לחורה", מספר ראאד, "חלק התחילו לעזוב, לאחר שחתמו, אבל לא חיכה להם שם כלום". כתבה שעשינו באותם ימים נפתחה במילים "אלה ימיו האחרונים של הכפר".

אבל אום אל חיראן לא נופלת מהר כל כך. ב-2019, לאחר שחלק מהתושבים כבר עברו, בוטל באופן חד צדדי ההסכם עם תושבי הכפר. ארז קמיניץ, אז סגן ליועץ המשפטי לממשלה, טען שראש מינהלת הבדואים, יאיר מעיין, אינו מוסמך לחתום על הסכם כזה. שני תושבים עתרו לבית המשפט בטענה שחלוקת המגרשים לבני הכפר הצעירים מגיל 18 ולא לבנותיו אינה שוויונית, וקמיניץ הסכים שמדובר באפליה. המהלך כולו נעצר.  

ב-2020 מינה עמיר פרץ, אז שר התעשייה והמסחר, ועדת מנכ"לים שתתקן את הסכם המעבר לחורה. היא המליצה לשפר את התנאים – להעניק עוד מגרשים (לבנות מתחת לגיל 18) ולהעלות את סכום הפיצויים. הנושא הגיע לממשלה החדשה והתנהל בעצלתיים. בשבוע הבא ייערך דיון אצל היועצת המשפטית לממשלה לאישור ההסכם החדש, ואם תאשר אותו – הוא יעלה לדיון בממשלה, הנוכחית או הבאה. 

לדברי יאיר מעיין, מנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, "עד שיאושר וכל עוד לא יאושר ההסכם – לא בונים להם על השטח שהם יושבים בו ולא משווקים את המגרשים האלה בינתיים". 

אבל אתמול התחילו עבודות פיתוח להקמת חירן.

"המשיכו עבודות פיתוח, לא התחילו. כבר לפני כמה שנים עשו שם עבודות עפר, אבל לא באיזור של התושבים עדיין. באיזורים רחוקים יותר".

למה הטרקטורים הגיעו עם כוחות משטרה גדולים כל כך? 

"הקבלן הגיע לפני חודש חודש וחצי והתושבים באו לאיים עליו שלא יעבוד שם, לכן החליטו לבוא עם ליווי משטרתי".

ראאד אבו אל קיעאן אמר בתגובה שאינו מכיר מקרה כזה. 

אתם מתכוונים להמשיך בפינוי אום אל חיראן?

מעיין: "כן, בוודאי. אני אופטימי מאוד. אני מאמין שהם יתפנו בהסכמה אחרי שיהיה הסכם חדש. לא יהיה פינוי בכוח, כי אז לא היה צריך הסכם. ועדיין אם יהיה מישהו שלא יסכים לצאת – הוא יפונה".

אין כלכלה, אין כלום

בשכונה 12 בחורה עומדים כמה בתי אבן גדולים חדשים, מפוזרים בשטח לא בנוי. נכון להיום, לטענת התושבים עזבו את אום אל חיראן רק כ-17 משפחות, מתוך כ-100 שהוגדרו בתוכנית. במינהלת הבדואים טוענים לעומת זאת כי מספר העוברים לחורה עומד על 50 משפחות, וכי באום אל חיראן נשארו כ-20 משפחות בלבד, ומרבית בתי הכפר אינם מאוכלסים. 

השכונה נמצאת בקצה של חורה, שהוקמה ב-1989 כאחד מיישובי הקבע עבור השבטים הבדואים. כמו יישובים בדואים רבים באיזור, העיר סובלת מהזנחה ופשיעה והיא מדורגת 1 מתוך עשר במדד החברתי כלכלי. "מה יש לנו בחורה?" אומר ראא'ד, "אין חינוך טוב, אין תעשיה, אין מסחר, אין כלכלה, אין כלום. לא מדובר על עיר של תיירות ומלונות".

שכונה 12 לא מחוברת לחשמל והבתים בה אינם מוכרים כבתי קבע. המשפחות שעברו לשכונה נאלצו למצוא פתרונות סולאריים לא זולים ולא יציבים על מנת לספק לעצמם חשמל. ״עכשיו סוף הקיץ והמצב בסדר", אומר רפעת אבו אל-קיעאן, "אבל נראה מה יהיה בחורף, כרגע אנחנו חוסכים בחשמל כי אין דרך טובה לאגור אותו, אנחנו תלויים בשמש בשביל אנרגיה״.

רפעת הוא אחיו של ראאד. הוא התחתן ועבר לשכונה 12 לפני כשנתיים, כי רק יכול בה היה לבנות בית למשפחתו החדשה. ״אני מתגעגע לאום אל חיראן, לאדמה, לאוויר, להכל״, הוא אומר, "כל פעם שאני נוסע לשם אני בוכה בתוך הלב. נולדתי שם והיום אני כמעט בן שלושים, זה לא מרגיש פה כמו בית. אני לא מבין למה העבירו אותנו לכאן, למה לא נתנו לנו מגרשים שמה? למה פה? הרי בונים יישוב חדש באדמה שלנו, למה שלא יתנו לנו לגור שם ולחיות ליד השכנים החדשים שלנו?״. 

"בשנות החמישים המדינה העבירה את התושבים לכאן ועכשיו דווקא פה אתם רוצים להקים יישוב?", אמר אתמול ח"כ יוסף עטואנה (חד״ש), שהגיע לשטח לרגל תחילת העבודות. ״תסתכל מסביב, יש פה מספיק שטח להקים עיר בגודל של באר שבע. ואם כבר רוצים להקים פה יישוב יהודי, למה אי אפשר לחיות חיים משותפים? למה להזיז את התושבים הבדואים?״

"הייתי רוצה שיכירו באום אל חיראן כשכונה או של חירן או של חורה, במקום שהוא נמצא בו״, אומר ראאד, ״למה אתה ואת יכולים לבחור איפה תגורו, ואני לא? גם אני רוצה לחיות בנוף כפרי חקלאי משולב. פה לפחות יש לי נוף וסביבה. אני איש סביבה, פעיל חברתי, אדם ואדמה יכולים לחיות פה יחד".

למה לא תקנה מגרש בחירן במקום לעבור לחורה?

"ניסיתי לקנות מגרש באחד המכרזים. אין מצב. הם לא נותנים לנו". 

מעיין טוען בתוקף שהדבר לא נכון: "אמרנו להם שאין שום בעיה, שמי שרוצה יקנה מגרש ויישאר לגור שם. רק שמגרש בחירן עולה היום חצי מיליון שקל. הצענו להם מהרגע הראשון לקנות מגרשים. בדואים קונים גם בכרמית, במיתר, בלהבים, בערד, וגם בחירן יכולים. זה פתוח לכל. אין דבר כזה לא נתנו להם, אמרנו בפירוש –  יכולים לרכוש מגרשים בחירן כל מי שרוצה. עד היום נמכרו כמה מאות מגרשים ועכשיו יצא עוד שיווק. אין שום מגבלה לאף אדם".

רפעת לוקח אותנו לפינה בסלון, ומראה לנו תמונה ממוסגרת שנמצאת לדבריו בכל בית בשכונה 12 ובאום אל חיראן: צילום של יעקוב אבו אל-קיעאן, האיש ששילם בחייו על סכסוך ארוך, שהסוף שלו לא נראה באופק.