האם ניחוחות יציאה רחבה לרחובות שוב מרחפים באוויר? לצד מאבקים שבשגרה, הולכת ומתרחבת ברשת בימים אלו מחאה חדשה-ישנה. מחאה שמפציעה אחת לכמה שנים, אך כאשר היא מגיעה – היא סוחפת את הציבור הרחב. או בקיצור, הכירו את השולמנים.
מדובר בקבוצת פייסבוק הנקראת "אני שולמן", שעוסקת במצוקת מגזר העצמאים. נכון לכתיבת שורות אלה כוללת קבוצת המחאה כבר 97 אלף אנשים, שהתאספו תוך פחות מחודש. הישג חסר תקדים לקבוצות ברשת. הדף כולל בעיקר שיתוף פוסטים המגוללים את הקשיים והאתגרים השונים בפניהם ניצבים בעלי עסקים ועצמאים מרחבי הארץ, ושאיפתה היא להוציא לפועל את "מחאת העצמאים" שתביא לשיפור מצבם הכלכלי.
מי ששקוע במאבקי זכויות של קבוצות מוחלשות עלול לגחך. ככלות הכל מדובר בבורגנים, אשר לא נדרשים להתמודד מול שוטר היורה או עוצרם מחמת גזענות. גם לא נדרשים לחשוש תמידית מפני פקיד הגירה העלול לכלוא ולגרש. בוודאי לא להמתין במשך שעות במחסום לפני היציאה לעבודה. למרבה הצער, פעמים רבות מדובר בציבור שמעסיקים קבלנים המעסיקים פלסטינים או מסעדנים המעסיקים מבקשי מקלט.
נכון לכתיבת שורות אלה כוללת קבוצת המחאה 93 אלף אנשים, שהתאספו תוך פחות מחודש. השאיפה היא להוציא לפועל את מחאת העצמאים
יחד עם זאת – ראוי לזכור תמיד כי מאבקים פוליטיים מתפשטים בקרב הציבור הרחב, רק כשהשכבה הבורגנית נוטלת בהם חלק, בוודאי כאשר מובילה אותם. הרי לא צפויה בתקופה הקרובה תנועת המונים למען שוויון אזרחי לכל יושבות ויושבי הארץ. תנועת מחאה רחבה, מתוקשרת, ממומנת ובעלת כוח חברתי תתמקד על פי רוב בנושאים כלכליים צרים. "אני שולמן", שכבר יש לה אתר עם דרישות ברורות, היא בהחלט קבוצה בעלת מאפיינים כאלו.
בחזרה לדפני ליף
ב 2011 נפתחה מחאה חברתית רחבה. לא על רקע דיכוי משטרי חריף, אלא על יוקר המחיה, בפרט נוכח מצוקת הדיור ובפרטי פרטים נוכח הקושי של צעירים לשכור דירה בתל אביב. קשיי שכירות דירה בתל אביב בוודאי אינם בעיית היסוד של החברה, אלא שגם אז הבורגנות הפריבילגית הצליחה להניע ציבור רחב ביותר ליציאה לרחובות.
דפני ליף מעולם לא הייתה פעילה פוליטית רדיקלית. בת למשפחה בורגנית, קולנוענית, תל אביב מליבת המיינסטרים. בת הטובים הקלאסית. צעירה שקראה נמאס לי לעבוד ולחיות בדוחק שלא מאפשר לי קיום עצמאי בסיסי, אף לא לשכירות.
המסר של דפני הדהד היישר ללב הבורגנות הצעירה, סטודנטים וצעירים שנדחקו ממרכז העיר הגדולה – כי שכר עבודתם לא הדביק את שיעור העלייה בדמי השכירות בתל אביב. אגב, דמי שכירות שמאז האמירו עוד יותר.
מאבקים פוליטיים מתפשטים בקרב הציבור הרחב, רק כשהשכבה הבורגנית נוטלת בהם חלק, בוודאי כאשר מובילה אותם
בשגרה ישנו ערך גבוה למאבקים בכל זירות הדיכוי, אף במספר מועט של משתתפים או כאשר הכיסוי התקשורתי דל. ישנם מספיק נושאים שלגביהם ראוי כי גם אדם בודד, ללא כל הדהוד תקשורתי יתייצב וייאבק. השתתפות במחאה בעלת "מספרים גדולים" נושאת חשיבות רק מדי פעם.
בדרך כלל, הפעם הזאת מתרחשת כאשר השולמנים או הדפני ליפים מקיצים או נכון יותר מסיטים עצמם לרגע מהשעבוד היצרני התמידי, ושואלים: "רגע, לאן אני רץ, מתי יש הפסקה, מי באמת נהנה מעמלי, מדוע כאשר אני נופל איש לא תומך בי ומדוע בצד ישנם מספר פועלים שאמנם נראים כמונו, אלא שהם כל הזמן נחים ואף על פי כן מדושנים?"
ואלה בדיוק הפוסטים שעולים בעמוד של השולמנים: טענות על מרדף בלתי פוסק אחר אחר פרנסה בסיסית. טענות על הרגולציה שגוזלת חלק ניכר מהתגמול עליו עמלו – דרך מיסוי יתר. טענות על קריסות כלכליות מוחלטות, אך ורק בגין מחלה זמנית או תקלה קטנה בדרך, וכמובן המרמור נוכח העובדה שלעומתם דווקא בעלי הון "כבדים" זוכים לטובות הנאה כלכליות בהיקפים בלתי נתפסים.
האמן והיוצר ארקדי דוכין, למשל, פירסם טקסט הזדהות עם הקבוצה. בטקסט קשר בין הניצול הכלכלי אותו הוא חווה לבין הפגיעה ביכולתו ליצור אמנות. את האנרגיות וההשראה ליצירה אמנותית הוא מאבד בדרך להתמודדות מול המצוקה הכלכלית כעוסק עצמאי. פרסום הטקסט הוביל לאייטם תקשורתי קצר.
הפופולריות של השולמנים מזכירה שאין לזלזל בעובדה שאדם קם בבוקר, מגייס את כל משאביו, הרוחניים, הנפשיים והפיזיים כדי ליהנות מחיי רווחה שיאפשרו את הגשמתו העצמית – כשבסופו של עמל ניטלת תוצרתו בכפייה, ללא הצדקה וללא הגיון. גזל מסיבי כזה עלול לעורר רגש מאבק חריף. תחושת הניצול והאדנות עלולה להוביל ליציאה למאבק עממי רחב.
אפשרות לחיבור
אמנם, נכון לכתיבת שורות אלה, עיקר השיח בעמוד עוסק באפשרויות לארגן לובי שיפעל למען תיקוני חקיקה בתחום דיני המעסיקים והמס, או בקריאה לרתום עורכי דין ושתדלנים, שוב למען תיקון חקיקה. אלא שבצד שיח המחאה הרגיל בקבוצה, ישנו גם דיבור רדיקלי שאני אוהב.
כך למשל, אחד הפוסטים עסק ביוזמה לקידום מרד מסים. בהחלט מסר רדיקלי שלא מאפיין שיח מחאה המקובל אצל עצמאים. עידוד מאבק ברשויות המס על כל המשתמע מכך מבחינת מחירים אישיים, בהחלט מכניס את המאבק לשדה הרדיקלי. יש לעודד ולדחוף קולות אלה. ראוי שפעילות ופעילי שטח שמתמחים בהמרה מ"שיח ציבורי "ל"מאבק שטח" יושיטו יד לשולמנים. ימים אלה מזמנים אפשרות לחיבור. חיבור אשר לא מתרחש בימים כתיקונם.
מדובר בעסקה הטובה לשני הצדדים. win win. השולמנים יביאו לעסקה את הפריבילגיה שלהם – והמוחלשים יביאו את המאבק העממי. התקשורת תהדהד את השולמנים ובד בבד יונחו גם צרכי המוחלשים.
באופן אישי אני שולח יד לשולמן. לכל השולמנים. הבה נצא יחד לרחובות. האווירה נכונה והשעה בשלה. וכי מה חסר? אותה דמות סמלית, כדפני ליף, שתתניע ותעורר את ההשראה? או אולי איזה נטל מופרז נוסף, כמו אותו מס ווטסאפ מלבנון? אכן, הטריגר האחרון שמוציא למחאה רחבה אף פעם לא ברור או צפוי, אך גם מהרוח ההולכת ונושבת בעוצמה הולכת וגוברת לא ניתן להתעלם עוד.
