עכשיו, כאשר פרופ' רות גביזון הלכה לעולמה, אפשר להעריך כמה מעט תרמה לעולמנו הקטן. ראשית, אין לבלבל בין רות גביזון, מייסדת, נשיאה ויו"ר האגודה לזכויות האזרח לבין פרופ' (לביוכימיה) רות גביזון, בת 63, תבדל לחיים ארוכים, העומדת בראש המעבדה לחקר מחלות מוח ניווניות במחלקה הנוירולוגית של המרכז הרפואי הדסה ובית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית.
תרומתה של הפרופסור לכימיה לחברה היא ברורה ומוחשית. היא גילתה קרם העשוי משמן זרעי רימונים, העושה פלאים לעור הפנים ומחזיר לו את חיוניות הנעורים, ואף הפליאה לעשות ויצרה מן השמן טיפות קטנות שקופות למחצה הניתנות לבליעה בקלות ויתרונן בכך שהן לא נשארות במערכת העיכול, אלא מגיעות למערכת הדם ומשם, כפי שאומרת גביזון הביוכימאית, "היישר למוח, במסלול שהטבע סידר".
בראיון עימה אמרה פרופסור רות גביזון: "אני לוקחת אותו כל יום מזה שנה, גם כי הוא נותן המון אנרגיה וגם כי הרי כולנו מועדים בגיל מבוגר לתמותת־יתר של תאי המוח". האמת שגם אני מנסה לקחת אותו יום יום, אך איני יכול להצביע על איזה שיפור של ממש בתאי המח. ויש יאמרו שחלה אולי הרעה, והמאמר הזה יוכיח.
זה בישראל, טמבל
קשה לשער שרות גביזון, כלת פרס ישראל, פרופסור למשפטים (אמריטוס) בקתדרה על שם חיים כהן, מרחה קרם שמן זרעי רימונים על פניה הקפוצות. היא הייתה אשה ברוכת כישרונות, לוחמנית, תקיפה, בעלת כח ביטוי חד, חותך כמו סכין לעורלה, רגישה לזכויות אזרח, כמעט אלרגית להפרת זכויות אזרח. יכולה הייתה להגיד צריך להילחם בהפרת זכויות אזרח כמו שנלחמים במגפה, אבל לא אמרה.
היא הייתה אשה לוחמנית, תקיפה, בעלת כח ביטוי חד. יכולה הייתה להגיד שצריך להילחם בהפרת זכויות אזרח כמו שנלחמים במגפה, אבל לא אמרה
אני רואה אותה בראש הפגנה נגד גירוש מבקשי מקלט, קטנה אבל שרירית, בועטת ברגל ברזל בשוטר שמנסה להזיז אותה, אבל לא בעטה. יש אומרים שהיא המציאה את הזכות לפרטיות, השתתפה בדיוני ועדת הכנסת שניסחה את חוק הפרטיות, שהייתה חשובה לה מאד. זו הזכות להסתגר בד' האמות שלנו, מבלי שזר ידפוק בדלת וישאל "יש לכם אולי מקום לשכן אותי ללילה, רודפים אותי. אני עובד זר, אני שוהה בלתי חוקי".
מיכאל ספרד הזכיר לי את אחת הרשימות הישנות שכתבתי על ספרה של רות גביזון "זכויות האדם בישראל". הדגשתי בחדווה מיותרת שהמילה כיבוש, או שטחים כבושים לא הופיעו בו. על כך השיבה רות גביזון, לא שמת לב טמבל, זכויות האזרח בישראל.
ב-1986 חזרתי מלימודי תואר שני בוושינגטון, במסגרת מלגה של הקרן החדשה לישראל. כן, גם אני שפחת מין של המיליונר ג’ורג’ סורוס, גם אני מקבל שיחות טלפון בשעה שלוש לפנות בוקר, אני עונה, נשמעים הצלילים של הטריו לפסנתר, צ'לו וכינור, אופוס 8 של שופן, אני נשטף הלם היפנוטי ונמסרות לי משימות סודיות שאני מבצע במהלך היום. כמו למשל לכתוב את המאמר הזה, שהרבה כבוד לא יביא לי.
כמו כל מקבלי מלגת הלימודים, הייתי מחוייב לאחר שובי מוושינגטון לעבוד שנה אחת בשכר במסגרת האגודה לזכויות אזרח בישראל או אגודה מקבילה אחרת. הגעתי לראיון אצל רות גביזון.
סיפרתי כי בארה"ב התוודעתי לארגוני זכויות האזרח כמו הארגון ACLU והתמחתי בארגון NAACP, שעסק באופן אינטנסיבי באמצעות עתירות לבתי משפט בחשיפת אפליית שחורים בכל תחומי החיים.
זה הארגון שבאמצעות ת'ורגוד מרשל, שמונה מאוחר יותר לשופט בבית המשפט העליון, השיג את פסק הדין "בראון נגד מועצת החינוך", שביטל את הרעיון של הפרדת החינוך לשחורים ממערכת החינוך הכללי, שהוכיח כי "נפרד אבל שווה" היא קלישאה ריקה מתוכן, המעלימה אפלייה בוטה בחינוך ובאפשרויות שחינוך פותח.
באותה עת עסקה האגודה לזכויות האזרח תחת הנהגתה של רות גביזון בהכנת קונטרסים נחמדים של "הזכות להפגין", "חופש הביטוי", "הזכות לפרטיות", שחולקו בבתי ספר, בתנועות נוער.
האגודה לזכויות האזרח, תחת הנהגתה של גביזון עסקה בהכנת קונטרסים נחמדים שחולקו בבתי ספר, בתנועות נוער
אמרתי לה "אני רוצה לפתוח מרכז להתדיינות, שבו האגודה לזכויות האזרח בשם עצמה, או תסייע לעותרים להגיש עתירות לבית המשפט העליון בנושאים של פגיעה בזכויות האזרח, וללמוד מהניסיון האמריקאי להביא שינוי באמצעות בית המשפט העליון".
השתררה שתיקה. האגודה לזכויות האזרח לא הגישה מעולם עתירה לבית המשפט העליון, גם לאחר שהורחבה זכות העמידה לעתירות ציבוריות.
"על גופתי המתה", אמרה רות גביזון וסיימה את הישיבה. היא הקדימה את גופתה המתה ב-35 שנה. ובפועל, למרות התנגדותה הקמתי את המרכז להתדיינות כגוף עצמאי לכאורה, אך נתמך על ידי האגודה, שפעל כשנתיים ברחוב יוחנן הסנדלר בתל אביב, ועל כן נקרא "הסנדלרייה".
לאחר מכן זכתה האגודה להישגים מדהימים בעתירות לבית המשפט, שנוהלו ברובן על ידי דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה ב-25 השנים האחרונות. גם ארגוני זכויות אזרח אחרים הלכו בדרך זאת: עדאלה בראשות חסן ג'ברין; האגודה לאיכות השלטון של אליעד שרגא, שבמו ידיה הציבה את השחיתות השלטונית במרכז המאבק לזכויות אזרח; ועתירות הגדר וההתנחלויות הלא חוקיות של מיכאל ספרד ושלומי זכריה, שהצליחו לפני זמן קצר להסב את תשומת לבה של נשיאת העליון אסתר חיות כי בשטחים קמים ישובים על קרקע שנתפשה באופן לא חוקי, ובמחי יד אחת ביטל העליון את חוק ההסדרה.
הכיבוש, אוי הכיבוש
זכויות אזרח הן משהו להילחם עליו, לפעמים, לא פה אבל לא רחוק מפה, למות עליו, לסכן את משפחתך, לאבד את פרנסתך, להיעלם, לצאת לגלות.
לעומת זאת, רות גביזון השקיעה את תבונתה שהיא מתנת אלוהים, ואת כוחה לאחד ניגודים, לפשר בין דעות, ליצור מרחבי עומק חדשים שכולם יכולים לשחות בהם מבלי שאיש יתיז מים בעיני האחר – בעיקר בפינות הליטוף של זכויות האזרח, ביצירת פשרה בין מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי לבין אחרים, כמוני למשל, שהמושג "הלאום היהודי" מחייב אותי להכפיל את כמות קפסולות שמן הרימונים שאני לוקח ליום.
ב-2005 ייסדה גביזון את מרכז מציל"ה, ועמדה בראשו עד מותה. מרכז מציל"ה הוא מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, והוא פועל לקידום הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית, המחויבת לערכים דמוקרטיים וליברליים ולשמירה על זכויות האדם.
ומתחשק לקרוא: "בואי, בואי, מציל"ה, בואי לאבא, בואי", ולהעניק לה ליטוף על הראש המעוטר בקרנים עדינות וקטנות, ולהאכיל את מציל"ה בגזר מבושל.
והכיבוש, אוי הכיבוש, לאחר שהתעלמה ממנו גברת זכויות האזרח, שבה ונזכרה בו, וביוני 2017 פרסמה מאמר בשם "הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי", שבו טענה שיש לראות את הכיבוש הישראלי והדיון בו כעניין שעיקרו פוליטי, ואינו מתמצה בהיבטים המשפטיים והמוסריים שאותם מתנגדי הכיבוש מדגישים.
ביוני 2017 פרסמה מאמר שבו טענה שיש לראות את הכיבוש הישראלי והדיון בו כעניין שעיקרו פוליטי, ואינו מתמצה בהיבטים משפטיים ומוסריים
היא קראה למתנגדי הכיבוש להתרכז בשכנוע מוסדות המדינה ואזרחי המדינה האחרים בצדקת עמדותיהם, במקום לפנות בעיקר ללחץ מטעם מדינות אחרות או בשם המשפט הבינלאומי. עצת זהב מפי מי שאמורה הייתה להתמנות כשופטת לבית המשפט העליון. ואם הייתה מתמנה, לא היה צורך בחוק ההסדרה כי הכל היה בסדר תקין ופוליטי, אבל לא משפטי.
אין לי ספק שבעליון הייתה נמנית על המסכימים להריסת ביתו של אדם שזרק אבן גדולה שהרגה חייל, בין חיילים שבאו לבצע מעצרים מיותרים, לחפש נשק מתחת למזרונים שעליהם ישנים יחד שמונה ילדים.
בסוף הראיון שקראתי עם רות גביזון, לא זו מן הקתדרה על שם חיים כהן אלא מזרעי הרימון תבדל"א, היא נשאלה האם מרגישה שהגיעה בקריירה שלה הכי רחוק שיכולה.
והשיבה:
"זו שאלה טובה ואין לי תשובה עליה. עם זאת, אני יכולה לומר שהגעתי לעבודה שאני שמחה בה ומרגישה סיפוק גדול, שגידלתי ילדים שטוב להם. בקריירה אני לא רואה את עצמי במקום אחר. המעבר ממדע צרוף למדע שימושי, העובדה שהיום אני ממש עוזרת לאנשים, מביאה לי המון סיפוק. זה המקום שהייתי רוצה להיות בו".
האם רות גביזון זכרונה לברכה הייתה יכולה הייתה לתת תשובה דומה?