השם שלי הוא ארסמה, אני בת 20. אנשים שואלים אותי איפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים? אני לא יודעת לענות על זה. קשה לי להסתכל על העתיד שלי ולראות את עצמי בעוד כמה שנים. זה בלתי אפשרי עבורי. אני חיה בהווה.

העבר הוא חלק בלתי נפרד ממני. אני אריתראית, נולדתי באריתריאה והגעתי לארץ עם אמא שלי ואחותי הקטנה כשהייתי בת שבע.

אני זוכרת את כל המסע שלי לישראל: אני זוכרת איך הגעתי מאריתיריאה לסודן ומסודן למצרים ומשם לישראל. חצי מהמסע הזה עשינו ברגל, וחצי במכונית קטנה שהסיעה אותנו. 

אני זוכרת הכל, את כל הדברים הרעים שקרו לנו בדרך, את ההחלטות הקשות שאמי הייתה צריכה לקבל ואת הקושי שעברנו במדבר. לא נראה לי שאני הולכת לשכוח את המסע הזה. הוא חרוט לי במוח. הוא חלק מהחיים שלי. חלק מאוד חשוב.

סיימתי בשנה שעברה 12 שנות לימוד בתיכון ביאליק רוגוזין בתל אביב. במסגרת בית הספר השתתפתי בחוג כתיבה יוצרת וכתבתי סיפור על המסע שלי לישראל, ביחד עם שש בנות מהקהילה שלי. הסיפורים יצאו בספר שמספר על הדברים שקרו לנו בדרך לישראל (לקריאת הספר הדיגיטלי "הולכות רחוק" לחצו כאן).

החוק של שקד 

אחרי הלימודים, לא התגייסתי לצבא כמו החברים שלי, כי אני לא יכולה להתגייס. אין לי את אופציה בכלל להתגייס לצבא למרות שיש לי את הרצון להתגייס כמו כל החברים שלי לצבא, בגלל שאני לא נחשבת אזרחית.

אז במקום להתגייס התחלתי לעבוד. כיום אני עובדת במעדנייה טבעונית בתל אביב. בנוסף, אני עובדת בימי שישי במרפאה לזכויות אדם ביפו. אני מתרגמת מעברית לטיגרינה ולהיפך, עוזרת למטופלים ולרופאים. מגשרת. 

המרפאה ביפו נועדה לאנשים שאין להם ביטוח רפואי בארץ, שזה אומר מבקשי מקלט ומהגרי עבודה. אם המרפאה לא הייתה קיימת, היינו צריכים לשלם סכום גדול של כסף כדי לקבל טיפול רפואי. לפעמים המרפאה שאני עובדת בה לא יכולה לטפל בכל האנשים שמגיעים לשם, לא תמיד יש כסף. 

לרוב מבקשי המקלט יש ביטוח רפואי ממקומות העבודה שלהם. הם משלמים חצי מהסכום של הביטוח ואת החצי השני משלמת העבודה. גם הביטוח שלי הוא מהעבודה שלי. אם לא הייתי עובדת, לא היה לי ביטוח רפואי כמו לשאר החברים שלי שיש להם ביטוח רפואי מהמדינה. אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי חולה במשהו רציני – איך ההורים שלי היו משלמים על הטיפול בי? 

אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי חולה במשהו רציני – איך ההורים שלי היו משלמים על הטיפול בי? 

זה מדאיג אותי כי ככל הנראה אני אצטרך בקרוב לעזוב את העבודה שלי שאני אוהבת במרפאה לזכויות אדם. זה יקרה כשהחוק החדש של איילת שקד ייכנס לתוקף ב-1 באוקטובר. החוק הזה אוסר עלינו, מבקשי המקלט, לעבוד ב-17 ערים בארץ בעבודה שהיא לא במלונאות, מסעדנות, סיעוד לא פרטי ובניין. מי שמועסק בעבודה אחרת ייאלץ לעזוב אותה. הערים ברשימה של איילת שקד הן הערים שרוב מבקשי המקלט מתגוררים בהן. תל אביב, העיר שבה אני גרה, היא אחת מהן.     

לא יודעת מה זה זמני 

בהמשך אני רוצה ללמוד באוניברסיטה. אני חושבת שהמסגרת של הלימודים באוניברסיטה מאוד מתאימה לי. אבל קשה לי לתכנן את העתיד שלי, את מסלול החיים שלי וזה פוגע בי.

קשה לי לתכנן את העתיד שלי כשאני חיה על ויזה. אין לי תעודת זהות. הויזה שלי  היא מסמך המאפשר לי לחיות באופן זמני בישראל. אני לא יודעת מה זה זמני, אני יכולה לחיות פה עוד שבע שנים ויכול להיות שיגרשו אותי מחר. אין לי פה עתיד מובטח.

וכשאני צריכה לקבל החלטות שהן רלוונטיות לחיים שלי, כמו למשל מה ללמוד באוניברסיטה, אני צריכה לשאול את עצמי גם מה אני יכולה ללמוד. לא כל האופציות פתוחות בפני. למשל, רפואה זה אחד המקצועות שמאוד מעניינים אותי, אבל אני לא יכולה ללמוד אותם. כל המקצועות שכדי לעסוק בהם צריך מסמך או חתימה של המדינה לא פתוחים בפני, כי אין לי תעודת זהות. זה מבאס שאני צריכה לבחור משהו שאני יכולה ללמוד ולא מה שאני רוצה ללמוד. 

המקצועות שכדי לעסוק בהם צריך מסמך של המדינה לא פתוחים בפני. מבאס שאני צריכה לבחור משהו שאני יכולה ללמוד ולא מה שאני רוצה ללמוד

כשאני חושבת על תואר שגם יעניין אותי ושגם אוכל להשתלב בעזרתו בשוק העבודה בישראל, אני נזכרת שאף אחד לא הבטיח לי שאני אחיה בישראל.

אז אני צריכה לחשוב על שוק העבודה במדינות אחרות, שם אוכל להשתלב. שוק העבודה בישראל שונה ממדינות אחרות, אז אני באמת יכולה להתחיל ללמוד משהו שאולי לא יהיה רלוונטי לי במדינה אחרת. בנוסף, באיזו שפה כדאי לי ללמוד?

עברית היא השפה החזקה שלי והייתי רוצה ללמוד בה, אבל אני לא בטוחה שזה יהיה רלוונטי לי בעוד כמה שנים. 

אני מרגישה שאני צריכה להתמודד עם ההחלטות החשובות האלה, שחברים שלי, שיש להם תעודת זהות לא צריכים להתמודד איתם. וזה קשה. לא פשוט לחיות ככה, באי ודאות.