מי זקוק יותר לקצבת זקנה: סטף ורטהיימר או קשישים חסרי כל?

ביטוח לאומי מעולם לא היה נושא סקסי לקמפיין בחירות.  פוליטיקאים משני צדי המתרס מוצאים דרך להלך בין הטיפות, להבטיח העלאת קצבאות נכים, זקנים, ילדים ועוד, ולעשות זאת בלי להגות את צמד המילים הנוראי – ביטוח לאומי – המקור והמעיין הנובע (לעת עתה) של כל אותן קצבאות. להבטיח זה קל. איש מהם אינו מבטיח לקיים.

העיסוק בגירעון המצטבר של הביטוח הלאומי הוא טאבו מוחלט עבור הפוליטיקאים. על פי הערכות מקובלות, הוא צפוי להיכנס לגירעון ב-2026, ולקרוס לתוך עצמו לקראת 2045 – זאת בהנחה שגיל הפרישה לא יעלה (הפתרון השגור למצוקה נכון לרגע זה). אחרת הוא צפוי להחזיק מעמד עד 2057. ככל הנראה.

אבל הבעיה אינה נעוצה רק בפופוליזם טהור מטעם נבחרי ציבור. היא עמוקה יותר ונוגעת למהות רעיון הביטוח. בימים אלה, כאשר הגירעון בביטוח הלאומי מאיים למוטט את המערכת הסוציאלית שעומדת בבסיס מדינת ישראל, אנחנו זקוקים יותר מכל לפוליטיקאי אמיץ שינקוט צעדים ברורים ומיידיים כדי להבטיח את המשכיותו. בראש ובראשונה, עליו להזכיר לציבור (ולעצמו) מהי מהותו של הביטוח – העברת הסיכון מן היחיד אל הרבים.

ביטוח אינו "תכנית חיסכון". הוא לא נועד לחלק קצבאות באופן גורף לכלל האוכלוסייה. הוא נועד לסייע ולתמוך במצבים של פציעה, נכות, אבטלה ורעות חולות נוספות. אין שום סיבה שאזרחים ותיקים, שעדיין עובדים ונהנים מהכנסה גבוהה יקבלו קצבת זקנה. אבי חגג 73 שנות חיים ביוני האחרון. הוא עובד, נהנה מעבודתו, מרוויח היטב (הרבה מעל השכר הממוצע) – ועדיין מקבל קצבת זקנה. רק כדי להבהיר את הנקודה עם דוגמה מעט יותר ברורה: סטף ורטהיימר, שהונו מוערך ב-6.5 מיליארד שקלים, מקבל קצבת זקנה.

צעד קיצוני, מתבקש ונחוץ 

קצבת זקנה צריכה להיות מופנית לסיוע לאותם קשישים חסרי כל שנאלצים לחטט בפחים, לקבץ נדבות, לחיות בדירות מוזנחות ולבחור מדי חודש בין מזון לתרופות. אנו זקוקים לקריטריונים ברורים והוגנים שיבטיחו שקצבת הזקנה תגיע לאנשים שבאמת זקוקים לה, ולהם בלבד. אזרח ותיק עם הכנסה אקטיבית של למעלה מ-10 אלפים שקל, או אזרח ותיק עם הון נזיל של למעלה ממיליון שקל – לא יזכו לקבל קצבה (אינני מתיימר לקבוע את הסכומים, והמספרים נקובים לצורך המחשה בלבד).

קצבת זקנה צריכה להיות מופנית לסיוע לקשישים שנאלצים לחטט בפחים, לקבץ נדבות, לחיות בדירות מוזנחות ולבחור מדי חודש בין מזון לתרופות

ייתכן שחלק מהקוראים יחשבו שמדובר בצעד קיצוני, אך הוא מתבקש ונחוץ. אין לנו ברירה אלא להשיב את רעיון הביטוח למהותו המקורית. חשבו על זה כך – אם שילמתם ביטוח דירה במשך 30 שנה, ומעולם לא תבעתם, לא יעלה על דעתכם לצפות שחברת הביטוח תשיב לכם את כספכם או לפחות את חלקו באמצעות גמלה חודשית קבועה. אנחנו מבינים את חוקי המשחק. הכספים ששילמנו סייעו למבוטחים אחרים שדירתם נשרפה, נפרצה או הוצפה, הם שילמו את משכורות עובדי החברה והשיאו תשואה נאה עד נאה מאוד לבעלי המניות.

ביטוח לאומי, ככל ביטוח אחר, הוא אמצעי להעברת הסיכון מן היחיד אל הרבים. אם לא הזדקקתם לו במהלך חייכם, לא נותר לכם אלא לברך על מזלכם.

צעד נוסף שעליו יש להכריז מיידית נוגע לקצבאות הילדים. משק בית שרמת השכר המשותפת בו עולה על 25 אלף שקל לא ייהנה מקצבאות ילדים (הצעת הגשה). מנגד, קצבת ילדים תופסק לחלוטין, בכל רמת הכנסה, החל מהילד הרביעי. הציבור הרחב לא ימשיך לממן את מגמת ההתרחבות חסרת האחריות של מגזרים מסוימים בחברה. הורים, קחו אחריות על משפחתכם.

משק בית שרמת השכר המשותפת בו עולה על 25 אלף שקל לא ייהנה מקצבאות ילדים. מנגד, קצבת ילדים תופסק לחלוטין בכל רמת הכנסה, החל מהילד הרביעי

ביטול קצבאות גורפות וקיצוץ קצבאות אחרות יאפשר לנו לדאוג לאלה שבאמת זקוקים לדאגתנו. עניים, מובטלים, נכים. לאלה שכתוצאה מחוסר מזל, או בשל העדר הזדמנויות לשנות את מצבם הגיעו לפת לחם. הביטוח הלאומי יחזור להיות "ביטוח" ובכך יבטיח את השתמרותו לעוד דורות רבים וארוכים.