לא רק יהלומי דמים: פסטיבל הקולנוע האפריקאי מביא את המאבקים החברתיים ביבשת

כשבזי גטה הגיע לפסטיבל הקולנוע האפריקאי בניו יורק ב-2016 עם סרטו "עלים אדומים", המספר את סיפורה של הקהילה האתיופית בישראל, הוא לא יכול היה לעצור את ההתרגשות. "זה היה מפגש חזק. זו היתה הפעם ראשונה שהייתי בפסטיבל שכולו מוקדש לסרטים מהיבשת", הוא מספר. "נדהמתי מהכמות הגדולה של היצירות ומהמגוון של הסיפורים האנושיים. פתאום יש אנשים מאחורי הדימויים, זה היה מאוד חזק ומעורר השראה".  

אותה השראה הביאה אותו לייסד פסטיבל דומה בישראל. "בכל מדינה שמכבדת את עצמה יש פסטיבל כזה", הוא אומר. "אז פניתי לכמה גופים והם הביעו התלהבות, אבל לא הגיעו לשלב היישום. הבנתי שאני צריך לקחת את זה על עצמי. פניתי לסינמטק בתל אביב והם הפכו לשותפים לדרך".

בשנה שעברה יצא לדרך  ATESIB! ("אל תדאג" באמהרית) ולדברי גטה זו היתה הצלחה. היום יפתח הפסטיבל השני שיימשך חמישה ימים. יוקרנו בו מבחר של סרטים עלילתיים ותיעודיים והם ילוו בהרצאות, פאנלים ודיונים אשר יעסקו בסוגיות חברתיות העולות מהסרטים, ויעודדו את הקהל לקחת חלק בשיח משותף עם מומחים, אנשי אקדמיה ויוצרים.

"הקולנוע הדוקומנטרי באפריקה בפריחה מאוד גדולה", אומר גטה. "הסרטים הדוקומנטריים הם פאר היצירה וגם הרמה הטכנית שלהם מאוד גבוהה. קשה לאפיין את הקולנוע האפריקאי, אבל אם יש משהו משותף, זה הדור החדש של הקולנוענים שמספרים סיפורים קטנים ואישיים, את הסיפור שלהם".

זה מזכיר את מה שקורה בישראל, המעבר מסרטים שעוסקים במציאות הרחבה ובעלת ההקשרים הפוליטיים לסרטים אנושיים קטנים.

"בהחלט. מהבחינה הזו יש הרבה דמיון, במעבר מהקונפליקטים והמאבקים והנושאים הגדולים לפיסות החיים הקטנות".

"אין בסרטים האלו סטריאוטיפים ולא הג'אנק הבטוח של דם ומלחמה", מוסיפה אפרת ירדאי, שלקחה חלק בצוות ההיגוי של הפסטיבל ואף תנחה אותו. "בניגוד לסרט כמו 'יהלומי הדמים', שאין מילה לתאר אותו מלבד פורנוגרפי, הסרטים שנעשים ביבשת – גם אם הם עוסקים במלחמה או בדברים הקשים שמתרחשים בה, מוגשים בצורה אנושית, מרגשת ואוניברסלית".   

בזה הקפיד להביא סרטים שמציגים "מאבקים של אנשים קטנים ביבשת, שנלחמים על מקומם בחברה ועושים הכל כדי להצליח לשנות". אחד הסרטים הללו הוא "קינשאסה מקמבו", שמספר על המהפכה הדמוקרטית של צעירי קונגו. הסרט מלווה שלושה צעירים אקטיביסטיים שמחו נגד הנשיא הרודן ז'וזף קבילה. הסרט "חסד הג'ונגל", שגם הוא מתרחש בקונגו, הפעם בזמן המלחמה, מציג שני חיילים, קונגולזי ורואנדי, שנשארים בטעות מאחור בג'ונגל. למרות האיבה השניים נאלצים לאחד כוחות כדי לשרוד את עוינות הג'ונגל ואת טירוף המלחמה. "זה כמו שישראלי ופלסטיני יעשו יחד סרט על הסכסוך", מסבירה ירדאי.

גם הסרט "חיילי מוגדישו" מציג מלחמה, הפעם דרך תיעוד אותנטי של שני חיילים בורונדים שמוצבים בבירת סומליה, מוגדישו, מטעם הכוחות לשמירת השלום של האו"ם. הסרט "אימפורה" העוצמתי לעומתו, מתרחש ברואנדה ומביא את הסיפור הטראומתי של רצח העם שהתרחש במדינה בשנות ה-90, דרך עיניו של בחור צעיר שמגיע לכפר שבו נרצחה אמו.

הסרט הקצר "אחווה" שזכה לשבחים, מתרחש בטוניס ומספר על הבן שחוזר מסוריה למשפחתו עם רעייתו הצעירה הלבושה בניקאב (רעלה מוסלמית), אחרי שהצטרף לדאע"ש. "בניגוד למה שחושבים, הסיפור הוא אחר", אומרת ירדאי. "גם בסרט הזה, כמו בסרטים אחרים בפסטיבל יש שבירה של הסטריאוטיפים".  

וכמובן ישנם סרטים רבים העוסקים בתופעת ההגירה מאפריקה למערב. למשל, הסרט הפותח של הפסטיבל, "עונה בצרפת", המספר על מורה שממתין עם ילדיו לקבל מעמד פליט בצרפת, והסרט "סגה" על צעיר סנגלי שספינת המסע שעליה עלה כדי להגר לאירופה – טובעת.

אפשר לייחס את הפריחה של הקולנוע האפריקאי לתופעת ההגירה?

גטה: "אני לא יודע, קשה להגיד. אני רואה שיש התעניינות גדולה באומנות אפריקאית בעולם בעשור האחרון: אמנים ומוזיקאים מאוד חזקים מחוץ ליבשת, והקולנוע מקבל דחיפה בעקבות זה".

מנוליווד ועד פנתר שחור

במשך שנים יוצגה אפריקה בסרטים דרך עיניים מערביות ובדימויים שליליים. תושבי אפריקה היו עבדים או פראיים, כנועים או אלימים. האדם הלבן המתורבת מול השחורים מהג'ונגל. רק לאחר שמדינות שונות באפריקה זכו בעצמאותן, החלה להתפתח בהן תעשיית קולנוע שייצגה את הקולות האותנטיים. באמצע שנות ה-60 זכה הסרט הסנגלי "נערה שחורה" להכרה בינלאומית והיה לראשון שיצא מאפריקה למערב. שלוש שנים אחר כך נוסד פסטיבל הסרטים האפריקאי הראשון ובסוף שנות ה-60 הוקמה אגודת הקולנוענים של היבשת.

כיום תעשיית הקולנוע העיקרית של היבשת ממוקמת בניגריה, שזכתה לכינוי "נוליווד", וב-2013 מוקם הקולנוע הניגרי שלישי בעולם מבחינת הרווחיות. אלא שהחלק העיקרי של אוכלוסיית היבשת כלל לא זוכה לגישה לקולנוע, בשל המלחמות המתרחשות בקרבם והמצב הכלכלי הקשה.

את ההדים לפריחה הגדולה והמאוחרת אפשר לראות בסרט "הפנתר השחור", סרט גיבורי על אמריקאי משנת 2018 המבוסס על הקומיקס של מארוול. הסרט שהציב במרכזו דמות כהת עור מהווה צעד גדול לקהילה האפרו-אמריקאית. "זה הסרט הכי חשוב שנעשה בהוליווד בשנה שעברה, ואני לא מדבר על התוכן אלא ברמה ההכרתית", אומר גטה. "זה סרט של במאי שחור צעיר, מאוד מודע פוליטית וחברתית שעוסק במיתולוגיה של הקהילה השחורה בארצות הברית. הוא יכול להוביל להרבה סרטים שיעסקו בייצוג אותנטי או נאמן של הקהילה בארה"ב ויש לו יכולת השפעה חזקה גם בעולם".

בעמוד הפייסבוק של הפסטיבל עסקו באחרונה בשאלה האם להקרין את הסרט האמריקאי. "באחת מישיבות הצוות שלנו, דנו בשאלה מה מייחד את הפסטיבל שלנו, למה הוא חשוב? אחרי שעוברים את הדיון בהיעדר ייצוגים של האדם השחור ושל היבשת האפריקאית, מגיעים לסוגיית הדימוי. אכן חסרים ייצוגים אך מה עם הקיימים? האם הייצוג של האפריקאי מכיל דימויים של כוח וחוזק או יופי והרואיות? האם הייצוג הזה יכול להפוך להיות משהו שאנו רוצים להידמות לו? הקרנת 'פנתר שחור' בפסטיבל אינהא מובנית מאליה, בכל זאת מדובר בסרט אמריקני ולא אפריקני. חלק מהתשובה לשאלה היא בדיון איתו התחלנו. לשמחתנו פנתר שחור הוא סרט שהצליח להשתמש בפלטפורמה ההוליוודית על מנת לשנות את הדימויים המוכרים לנו על שחורים ואפריקה על המסך הגדול..מאחר והפלטפורמה ההוליוודית חזקה ובעלת השפעה הדימויים מהסרט החלו למצוא את דרכם למרחב האמיתי, היומיומי".

אתה חושב שיש בכוח של סרטים לשנות דעות קדומות של אנשים לגבי אוכלוסיית היבשת?

"אני משוכנע שכן, זה סוד הקסם של הקולנוע שמסייע לך להיכנס לנקודת המבט של הדמות ודרכה להבין את עולמה מבחינה רגשית".

זה גם מה שחושב הבמאי עטאף בן בוזיד, יליד גרמניה ואורח הכבוד של הפסטיבל, עם סרטו "איש הג'אז מקהיר". בן בוזיד החליט לתעד את סיפורו של עמר סאלח, מוזיקאי ג'אז ומלחין שמנסה לקיים בלב קהיר פסטיבל ג'אז בינלאומי. הוא עשה זאת ללא כל מימון חיצוני, בלי ניסיון קודם ועם עזרה מינימלית מחברים. הסרט הדוקומנטרי שיצר יוקרן ביום חמישי ולאחריו תערך שיחה עם הבמאי.

"החלום שלי היה לעשות דוקו שונה על העולם הערבי, שיראה אותו מפרספקטיבה אחרת", הוא אומר. "יש טרור ועוני וצער ואיסלמופוביה בעולם הערבי, אבל יש גם אנשים כמוני וכמוך שחולמים ומבקשים להגשים את החלומות שלהם. רציתי להילחם בבורות. חושבים שהיום העולם הוא כפר קטן ולאנשים יש גישה למידע וכולם יכולים להיות קרובים אחד לשני – אבל קורה ההיפך הגמור".

בן בוזיד פגש את סאלח, גיבור הסרט, במסגרת לימודיו בקהיר. "פגשתי אדם שמקריב את עצמו למען החלום, איש עם אידיאלים. הוא הגיע ממשפחה ממעמד הביניים, הוריו הם אנשים עם ערכים שדגלו בחינוך טוב לילדים, שאפשרו להם לימודי מוזיקה. רציתי להראות גם את המעמד הזה, שבדרך כלל לא מקבל ביטוי כשמדברים על העולם הערבי. אני פריבילגי, נולדתי בברלין ואני חי שם חיים נוחים, אבל רציתי להראות שיש אנשים שצריכים שישקיעו בהם".למרות הרצון הטוב, בעולם הערבי לא קיבלו את הסרט שלו בזרועות פתוחות. "לגבי מצרים, ההתעלמות מובנת", הוא אומר. "אני אמנם אוהב את המדינה ואת בני העם המצרי, אבל במהלך הצילומים ביקרתי את הממשל שלא תומך באומנות. כנראה בגלל זה אף אחד לא הזמין אותי להקרין שם את הסרט". בישראל הוא מקווה, התגובות יהיו אחרות.