מתברר גם שארגוני זכויות נכים ובראשם אי-אס-אי-אן (הארגון היציג של האוטיסטים בארצות הברית) חשבו שזה ניתוח ברברי שלא יעלה על הדעת – כי מי שמע על ניתוח שנעשה באדם לטובת הציבור ולא עבורו? על כך השיבו הורי הילד והרופא המנתח שמדובר בניתוח הומאני ממדרגה ראשונה ששיפר את איכות חייו של קייד – ככה קוראים לנער – קייד האנגראף – ועוזר לו לתקשר ביעילות רבה יותר עם הסביבה. במלים אחרות: הניתוח פועל לטובתו.
ואני רציתי לדעת למה קייד צעק. במאמרים לא דובר על הסיבה שגרמה לקייד לצרוח. הוא פשוט היה "הנער שצועק".
– "מה שלומך?" כתבתי לידידי מהטור הקודם, איל שחל בן ה-12 (המוגדר, כזכור, כאוטיסט בתפקוד נמוך) "דמיינתי לי את הטור הבא כשיחה בינינו בנושא קייד האנגראף. האמת היא שבטרם גיבשתי לי דעה מוצקה בנושא חטאתי בקריאת תגובות על הנושא בפייסבוק וקצת הזדעזעתי מתגובות הורים, וגם סתם אנשים מהשורה, שאומרים בפסקנות שהם 'מסרבים לשפוט' את ההורים והרופא. כבר בזה יש אימוץ של איזושהי עמדה, לא ככה? חוץ מזה שהסירוב לשפוט ככלל נראה לי כמו איזה טרנד מגעיל".
– "כן", ענה לי איל. "אני חושב שהמנטרה הזאת: 'אסור לשפוט! בכל מחיר אסור לנו לשפוט! גם אתה לא רוצה שישפטו אותך' היא סימן למחלה של חברה שחיה ברשתות חברתיות. ברשת החברתית המוסר מתמסמס לעומת הצורך לתחזק יחסי אנוש. כלומר: שלא יכתבו עליך דברים לא יפים, יחרימו, יחסמו, ישתמשו במידע נגדך. בחיים האמיתיים אנחנו שופטים, ועוד איך. במיוחד החברה שופטת אותנו.
אני זוכר שאמא אמרה לי כמה פעמים: 'איל, אם תצרח ככה ברחוב יבוא שוטר לבדוק אם עשיתי לך משהו רע'. ונחשי מה? באמת הגיעה פעם שוטרת. כמעט לקחה אותה לחקירה. ואמא גם אמרה לי שפחות חשוב מה השוטרת חושבת, כי היא לא מבינה. חשוב שאני אבין שככה לא מתנהגים ברחוב. רק אחרי שבע שנים הצלחתי למלא את הבקשה שלה, כי משהו בוויסות הקול שלי השתנה, ואנחנו כל יום בחוץ. כמה פעמים ביום. כל השנים האלה".
– "למה בעצם צעקת? זה צורך גופני כמו הנפנוף של תמרה שלי? ניסיון לתקשר? ביטוי לתסכול?
– "אני לא זוכר מה גרם לי לצרוח ככה בגיל חמש בערך, אבל זה בטח המניע הרגיל לצרחות רמות במיוחד – דרישה לזוז מנקודה א' לנקודה ח' שאני לא רוצה למלא. כשהייתי צעיר יותר, חוץ מהרגישות החושית גם לא כל כך הבנתי את התהליך: לאן הולכים? למה הולכים? איך הולכים? והתנגדתי בשיא הכוח. לא שלא ציירו והסבירו. פשוט לא הבנתי. לא יודע למה. הכל נחווה אצלי באופן מאוד שרירותי".
– "ואמא הבינה מה מטריד אותך?"
– "אמא הבינה, אבל אין מה לעשות. בשלב ההוא לא הצלחתי לתכנן את הפעולות שלי כמו שצריך ובטח שלא להבין תכנון פעולות של הזולת. זה מאוד השתפר בעקבות הפיזיותרפיה וההתעמלות, כי הלימוד המתמיד של תכנון וביצוע פעולות בונה גשרים במוח. גם היום יש רגעים קשים, של צרחות והתעקשות שנובעים מפחד, אבל הם מעטים וקצרים יותר. וזה עדיין נראה נורא כי עכשיו אני גבוה וחזק יותר מאמא. אני מבין בדיעבד שזה נראה כאילו אני דוחף אותה. באותו רגע אני לא מודע לזה. מזל שזה לזמן קצר. הפאניקה עוברת ואני נרגע".
מתנה, הערך אוטיזם במילון אבן שושן המעודכן, מהדורת 2011:
"אוטיזם ז' – "הנטייה לראות את כל המתרחש בחיים, מתוך הזיות, ולא כפי שהם במציאות".
