נראה לכם? אני מאוד ביישנית ומחונכת. בחיים אני לא אדבר עם אנשים זרים ברחוב סתם ככה. אבל בגלל שלי עצמי יש בת אוטיסטית יוצא לי לשמוע את חוות דעתם של מגוון אנשים על הנושא ויוצא לי גם להבין מה חושב, בגדול, הציבור הישראלי על אוטיסטים. מדגם מייצג:
1. קללה לבן אדם סתום.
2. אוטיסטים הם ילדים שלא יכולים לדבר וחיים בבועה.
3. אבל יש אוטיסטים מבוגרים והם גרים במוסדות.
4. יש אוטיסטים שיש להם אספרגר והם מאוד חכמים – אבל לא יודעים איך להתנהג. כמו "האוס".
ההערה האחרונה שמורה לישראלים יותר אנינים, שמכירים "האוס", "המפץ הגדול" ו"שרלוק". הוא גם כזה! וראית "בונז"? היא גם כזאת! וקראת את "פרויקט רוזי"? גם הוא! יש מלא כאלה.
אם לסכם בענייני ליהוק, אוטיסטים בתפקוד נמוך לא מתקשרים בכלל וזה נורא עצוב ולכן הם יקבלו סדרות דרמה או סרטים שבהם יראו את ההתמודדות ההרואית של הדמויות האחרות אתם ועם מצבם, וכל המשתתפים ילמדו משהו על עצמם – חוץ מהאוטיסט עצמו, כי הוא מלוהק בתפקיד של "אוטיסט", כלומר לשבת מרבית הזמן בניתוק מוחלט ולבהות.
הוא, המסכן, לא ילמד משהו חדש על עצמו, על אהבה ללא תנאים, נתינה וקבלה. מי יודע מה בכלל עובר לו בראש? כנראה שזה לא קולנועי.
לעומתם, אוטיסטים בתפקוד גבוה מתאימים מאוד לקומדיות וסדרות מתח: אלה תיירים נצחיים בעולם שלנו, מבריקים בתחומם, עם התנהגות אקסצנטרית ונטייה לאי הבנות משעשעות (אם זו קומדיה) או מלחיצות (אם זה מתח).
וזה יפה. אבל כמו שהבת שלי מסננת בתיעוב כשהיא קולטת שמי מאתנו מנסה למרוח אותה: "זה לא מדויק".
אני נשבעת כאן, עם יד על הלב ובאופן גורף שבטור שלי, המוקדש כולו לאוטיזם, למחקרים על אוטיזם, מדיניות ציבורית בנוגע לאוטיזם ודימויים של אוטיזם – לא אדבר על "האוטיסטים".
אבל אני אדבר בייחוד על אנשים, בכל הגילים ובכל התפקודים, ועל איך כל המחקרים, הכנסים, התרופות, הטיפולים והדימויים האלה משפיעים עליהם – או שלא.
אם כבר, אני רוצה לדבר על אוטיזם כתופעה תרבותית. על הקהילה האוטיסטית (יש כזאת!) ועל מה היחס לאוטיזם מעיד על ממסד הרפואה והפסיכיאטריה, תעשיית התרופות והשירותים החברתיים.
יכול להיות שאני אפילו לא אשתמש יותר במלה אוטיזם – אולי כי כבר מיציתי אותה ועוד בזמן קצר כל כך: רק בטור הזה כבר כתבתי אותה 21 פעמים. בקרוב 22.
***
מתנה.
שיר קצר ופוצע פרי מקלדתו של ידידי איל שחל, משורר, הוגה דעות וכוכב פייסבוק בן 12, הנחשב לאוטיסט בתפקוד נמוך אבל מתעקש לא לחיות בבועה אלא דווקא ברמת אביב.
אני רוצה לסבול מהאילמות
שעליי כפויה כמו אלימות
בסטואיות, בנימוס חרישי
כאילו הסבל איננו אישי
אבל כשהמלים מתלעלעות בגרוני
עולה ומתפרץ יגוני-חרוני
"אני זה אני!" בוכה בצעקות
ומיד מרביץ לעצמי מכות.