איש עם תרמיל גב ורוד וחמישה ילדים, לפחות

ואז אני רואה אותם. משתרכים, עמוסים מכף רגל ועד ראש. אני רואה אבא וסופרת את הבחור ואחריו עוד אחד ועוד ילד, ארבעה או חמישה? מנסה שוב כי נראה לי שספרתי אחד פעמיים בטעות. לא טעיתי, הם חמישה בנים. לשניים מהם גלגלי ים על צוואר, אבא עם ילקוט בצבע ורוד על הגב, וגם הבחור האמצעי נושא תרמיל שנראה לא קל. הקטנים אוחזים במידניות גדולות שבתוכן בקבוקי מים, מן הסתם כבר חמים ולא נעימים לשתיה. אני מסתכלת על האבא, הזיעה מטפטפת לו מהמצח ומגיעה עד לזקן. הוא מפזר מבטים לכל עבר, כמו סופר בשקט את הילדים שבאו איתו.

אני בוהה בהם. הם חריגים בנוף של רחוב דיזינגוף. למעשה גם אני, אבל אני אחת והם ששה. חבורה גדולה תמיד תופסת יותר תשומת לב. עובדה שאפילו אותי הם מרתקים. בעצם הם ואני ממש שונים, אף על פי שאנחנו מנהלים אורח חיים על פי אותה תורה. אני על נעלי פלטפורמה גבוהות, חצאית קצרה, פאת סרט ותיק על הגב, נחשבת מחוץ למיינסטרים החרדי. "מודרנית". אנחנו לא נראים שייכים לאותו ציבור, אבל אני יכולה בקלות לדמיין את החיים שלהם. יש לי אחים אברכים.

כשחשבתי שלא יהיה סוף להמתנה, קו 161 הגיע. הם עלו אחרי ותפסו את רביעיית המושבים שלפני. הקטן שבחבורה התיישב בין שני המושבים, איפה שהגלגל ממוקם, אטרקציה לכל ילד. הבחור האמצעי תפס כסא יחיד בטור הנגדי. הם הניחו את כל המטלטלים שלהם בין הרגליים. אחת המימיות התגלגלה והם לא שמו לב. התלבטתי אם להגיד משהו, אבל שתקתי. אל תשאלו למה. שוב מצאתי את עצמי בוהה בהם. מה אעשה שהם ישבו בדיוק לפני? חמישה ילדים, אבא אחד, כולם לבושים בשחור לבן, רק התיק וגלגלי הים היוו קונטרה צבעונית לתלבושת האחידה ואני תהיתי, הם לא מצאו ילקוט בצבע סולידי יותר? דווקא ורוד? אבל אני בטוחה שלצבע לא היתה משמעות באותו רגע.

נראה שהאב המזיע התחיל להירגע מהמרתון שעבר עליו בדקות האחרונות. עכשיו הוא נראה מלא סבלנות, כששני הקטנים מתחרים על עור התוף שלו בסיפורי החוויות שלהם מהים. הבחור שנראה הגדול מכולם שמט אט אט את ראשו הצדה ונרדם. אחיו שישב ממש לידו הטה אוטומטית את כתפו, שיניח עליה את הראש.

ניסיתי לדמיין את היציאה שלהם מהבית. החופשה הגדולה אצל הבנים החרדים, היא לכל היותר שלושה שבועות. הם יוצאים לחופש אחרי צום ט' באב ושבים ללימודים בראש חודש אלול. אותם חמשה בנים, יצאו היום עם אבא שלהם לטיול! הם היו בים. ניסיתי לדמיין את בעלי יוצא עם שני ילדים באוטובוס, או אפילו אותי, עם כל הציוד, התיקים, בקבוקי השתיה וגלגלי הים, קשה לי להאמין שיש סיכוי שהייתי עושה כזה דבר. אני כל כך תלויה ברכב, בנוחות, בלזרוק לתא המטען את כל התיקים מלאי החול, לנסוע הביתה מבלי להצטרך להלביש את הילדים מכף רגל ועד ראש. מי מסוגל לעלות לבד עם חמשה ילדים לאוטובוס פלוס מטען חורג אחרי צעידה רגלית מהחוף לתחנה?

אבל הם לא נראו סובלים. הם ישבו ושוחחו בפשטות כזו, שגרמה לי לרגע כמעט לקנא. נכנסים לבני ברק, הם בכוננות ספיגה. האב אורז על גבו את הילקוט הורוד ואני מחייכת לעצמי: מה ורוד, מה? הקטן מחליט שהוא לוקח את הילקוט הנוסף, הכבד. "הי, תתעורר", אחד מהם נזכר להעיר את הבכור שנרדם, "הגענו". בזמן שהאוטובוס עוצר, האב מתחיל לחפש פתאום: "חסרה לנו מימיה". כולם הם מתכופפים מיד, מציצים מתחת לכל הספסלים. "הנה היא", הקטן עם הילקוט מוצא אותה. אני מסתכלת, בתוך המימיה יש בקבוק שתיה קלה, כזה שאני הייתי משאירה בפח הסמוך לחוף. ובכל זאת, הם לא ויתרו. התכופפו וחיפשו והנהג התמהמה עבורם.

קוראים להם פרזיטים, עצלנים, אומרים שהם מוזנחים, מאמללי ילדים, ולפעמים נדמה שכמו שהם נראים, זו האמת. הם רודפים אחרי האוטובוס במבט חסר אונים, סופרים שוב ושוב לבדוק שלא שכחו אף אחד מאחור, מחפשים בקדחתנות אחרי בקבוק שמזמן שווה למחזר, מוחים את הזיעה מהמצח בגב היד ולאחר מכן ממוללים את זקנם. העליהום הציבורי אינו חס לרגע על נפשם של ציבור לומדי התורה. מאז הבחירות האחרונות נוצר מתח כמותו לא היה שנים.

השיח הציבורי אינו מותיר מקום לספק: החרדים שדדו את קופת המדינה, הם חיים על חשבון משלמי המסים בעודם יושבים בכוללים, לומדים כל היום תורה שניתנה לפני למעלה מאלפיים שנה ויולדים ילדים במהירות האור. חילונים רבים חשים כי אין להם מכנה משותף עם החרדים שמתעקשים בדרכם לשמר את זהותה היהודית של מדינת ישראל. אין תרבות משותפת, אין מערכת חינוך זהה, לדבריהם גם אין שותפות בחובות. חילוני ממוצע שניזון ממה שמוכרים לו, בטוח כי את משכורת הרעב אותה מקבל אברך, מממנים החילונים, כמו גם את תשלומי הביטוח הלאומי, הוצאות הרפואיות בגין מחלות וטיפולים שונים ועוד.

נמאס לי כבר לשמוע את הסיסמאות מלאות הבורות כלפי חרדים. הרי כמוני וכמו בעלי ישנם עוד רבים וטובים, שהציבור הרחב פשוט לא מכיר. האם אפשר בקלות לקחת ציבור ששבעים אחוז ממנו עובדים, ולכנות אותו פרזיטי? ודאי שיש בינינו את האברכים, אך אם לא הם, מי ילמד תורה? מי יקיים וישמר את זהותה האמיתית של המדינה שלנו? אותם אברכים המקבלים מהמדינה סכומים שבושה לנקוב בהם, ימשיכו לחיות באותה צורה גם אם לא יקבלו מאומה.

לפני שנתיים נוכחנו לראות שאברכים מעל גיל 28 שוחררו מצה"ל, על מנת שיכולו לצאת לשוק העבודה ולהתפרנס, אבל יותר מתשעים אחוז מהם בחרו להישאר לשבת וללמוד. לימוד תורה במשך 11 שעות ביום אינו דבר קל כלל וכלל, וזאת בנוסף לסיוע הרב שהם מושיטים בבית, כדי שנשותיהם תוכלנה לצאת לעבודה מדי בוקר. הבחירה של חיי לומדי תורה אינה מובנת מאליה או פשוטה.

הסתכלתי עליהם באותם רגעים ולא זיהיתי שם חוסר אונים כמו שציפיתי לראות מאברך כולל עדין, שיוצא למסע מפרך עם חמישה בנים. גם לא ראיתי טיפת עצלות. ראיתי אבא, היושב ולומד תורה מדי יום, מבוקר עד ערב, ועכשיו, כשקיבל שלושה שבועות של חופשה, הוא רוצה ליהנות עם הילדים שלו. ראיתי משפחה עם לפחות חמשה בנים שדואגים זה לזה. ראיתי אנשים שמתייחסים לבקבוק של חמישה שקלים, כמו אל תיק מלא ציוד. חמישה שקלים שנראים לי עלובים אבל בשבילם זו עוד כמעט נסיעה שלמה באוטובוס, אולי נסיעה נוספת לים. ראיתי משפחה שמתפרנסת ממשכורתה של האישה שבחרה לצאת לעבודה על מנת שתוכל לאפשר לבעלה לשבת וללמוד.

הבורות החילונית מצערת ומקוממת. משפחות אברכים בוחרות בחיי פשטות, האישה מרויחה ביושר את משכורתה, ממנה יורדים כמובן מסים ותשלומי בריאות. גננת חרדית ממוצעת מרוויחה 2000-4000 שקלים בחודש, וזה מספיק לה. את המחיר שחילוני משלם עבור גן של ילד אחד, משלם חרדי לשלושה, כי הגננת לא דורשת מחיר מופקע.

הם כבר מזמן ירדו מהאוטובוס ואני המשכתי בדמיונותיי. האם אני יכולה להבין באמת את החיים שלהם? האם אני יכולה לדמיין את הקושי של אמא המפרנסת, את הבחירה בחיי דלות חומרית? את הילדים שמחלקים ביניהם במבה שווה בשווה? חזרתי במחשבתי לסעודת שבת בבית אחי האברך, גיסתי וששת ילדיהם, ושוב התחושה הזאת, שיש פה משהו פשוט, כמו הבית הקטן והמסודר שלהם. אני בטוחה שהחיים שלי טובים יותר, ואז אחי מסביר לי שכל עוד הוא יושב והוגה בתורה, הוא מרגיש את הברכה השורה בביתו. התורה היא הברכה והיא הקיום, הוא אומר, והאמונה חזקה מכל. הטלפון מצלצל. אני חוזרת למציאות. מהצד השני מזכירים לי את המינוס שמשתולל לי בבנק, למרות שבעלי עובד משש בוקר עד שמונה בערב וגם אני לא יושבת רגל על רגל.