בשבוע שעבר כתבתי כאן על עוד משפחה שעומדת להיזרק מהבית. הבית, אגב, היה קרוואן עלוב. בינתיים התעכב מעט הפינוי, ואם חד הורית ושלושה ילדים שחיים מקצבת שארים יישארו בבית המט לנפול שממנו מדינת ישראל מבקשת לגרש אותם. התחושה הבסיסית שמתעוררת כששומעים סיפור כזה, היא ש"לא יכול להיות". שזה היוצא מן הכלל, ואנחנו לא באמת נראים ככה. בכל חברה יש מקרים קיצוניים, אבל הכלל בסדר. בכל זאת, החלום הציוני, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וכל זה.
אבל אז מתפרסם דוח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת. הנה המספרים, למי שלא מכיר, לא זוכר, לא יודע, לא רוצה לדעת: 1.8 מיליון עניים יש בישראל. 860 אלף מתוכם הם ילדים – כל ילד שלישי בארץ זבת חלב ודבש. בואו נדבר רגע על הילדים האלה: שלושה מכל עשרה ילדים עניים בישראל נושרים מהלימודים. 78 אחוזים מהם לא יכולים להשתתף בפעילות החברתית בבית הספר, כי אין להם כסף. 55 אחוזים מההורים לילדים עניים בישראל מעידים כי הדבר שחסר לילדיהם יותר מכל הוא תזונה בסיסית.
ועוד קצת נתונים: רבע מהילדים העניים יוצאים לעבוד כדי לסייע למשפחה. אחד מכל שישה הורים מדווח שהוא לא יכול לצאת לעבוד כי אינו יכול לממן באותה עת טיפול הולם לילדיו. שני-שלישים מההורים מדווחים כי אינם יכולים לממן תרופות לילדיהם. וכן, עשרות אלפי ילדים נאלצים לגנוב אוכל כדי להתקיים. הייתי מתחיל מהחדשות האלה, אבל אחר כך יקראו לנו פופוליסטים.
ונחזור להתחלה, העניין ההוא של הדיור. ושוב, תזכורת, מדובר ב-1.8 מיליון אנשים עניים. יותר מרבע מהישראלים: 62 אחוזים מהם דיווחו כי לא עמדו בתשלומי המשכנתה או שכר הדירה. כ-70 אחוזים מהם חוששים כי ייאלצו לפנות את דירתם בשל מצבם הכלכלי. 84 אחוזים מהם ויתרו על תיקון ליקויים בדירה בגלל המצב הכלכלי. קרוב ל-90 אחוזים מהם אינם מחממים את דירתם בחורף או מקררים אותה בקיץ.
עכשיו תקשיבו רגע לחדשות (בניכוי סערה אחת של שלושה ימים): מעון חדש לראש הממשלה ב-650 מיליון שקלים, שתי צוללות במיליארד שקלים, חוק למניעת מסתננים בחצי מיליארד שקלים, עשרות אלפי פנסיונרים מהמגזר הציבורי (ובעיקר מצה"ל וממשרד הביטחון) שמקבלים מהמדינה 30-20 אלף שקלים בחודש.
אה, וכמעט שכחתי, מחירי הדיור זינקו בקרוב ל-90 אחוזים בשש השנים האחרונות. ולמה זה רלוונטי? כי הדיור הוא האופק. הוא ההוצאה הגדולה והמכבידה ביותר על התקציב המשפחתי. הדיור הוא הארץ המובטחת. אבל בישראל 2013, לילד עני לא יספיקו אפילו 40 שנה במדבר כדי להגיע לדירה. הוא נושר מבית הספר, הוא עובד בגיל עשרה, הוא גונב תפוחים בשוק והוא לא יכול לקנות אקמולי. הוא לא מביט אל העתיד בתקוה, כי הוא יודע שאין לו עתיד.
והמדינה? המדינה בונה מעון לראש הממשלה, קונה לו מטוסים, מתקינה לו מיטות בחצי מיליון שקלים ומשלמת לו הוצאות שנתיות במיליונים על מיליונים. המדינה מספרת לילד הרעב על איום איראני ואיום פלסטיני ואיום לבנוני ואיום פקיסטאני, ושופכת 60 מיליארד שקלים כדי להתגונן מפני כל האיומים כולם. המדינה משקיעה בחדשנות, בסטרט-אפים, בחברות גדולות שלא יעזבו חלילה לאירלנד, באבטחה של הגז שלה, שהיא נותנת בנזיד עדשים למיליארדרים, כי חוסר עצמאות אנרגטי הוא איום קיומי.
ומה יש לה להגיד לקרוב למיליון ילדים שכל בוקר וכל לילה הם עבורם איום קיומי? לא הרבה. המדינה לא רואה מה פה הבעיה. שיילכו לעבוד. בעבודה קשה והרבה מאמץ, על פי קברניטינו, כל ילד שכזה יכול להיות מינכהאוזן קטן, ולשלות את עצמו מהשלולית אם רק ימשוך את עצמו משערותיו.
ספק אם אי פעם תימצא תשובה אמיתית למצוקה ההולכת ומחריפה של השכבות החלשות בישראל, שהולכות ומתעבות. בינתיים, הממשלה תמשיך להלעיט אותם בלוקשים על איומים חיצוניים ובסיפורי אימה על חומייני, אחמדיניג'אד ורוחני, שיעים וסונים, לבנונים וסורים, אנטישמים ונאצים. הממשלה יודעת שלציבור הזה אין יכולת לאסוף מידע ולייצר חשיבה ביקורתית לגבי הבור העמוק שכרתה לו הממשלה עצמה.
וכל זה ימשיך לעבוד, עד שהרעב יהיה עמוק וארוך ומצמית מספיק. וכשזה יקרה, כל האיומים החיצוניים כולם יקרסו כלא היו. עד אז תמשיך ממשלת נתניהו לשבת ולעשן סיגר בנחת על חבית חומר הנפץ.
