אני לא אוהב להשוויץ בילדה שלי. בעיקר בגלל שאין בְּמַה. כלומר, הגדול הוא מחונן, אבל הקטנה היא … איך נגיד בעדינות… סתומה אחול בלוע. אני יכול לשאול אותה כמה זה 21 פחות 18 והיא תיתן לי תשובה בסגנון 87.

כבר בגיל צעיר הבנו, אמא שלה ואני, שפרס נובל כבר לא ייצא ממנה, מקסימום פרס על נשימה נכונה במקום הנכון, והחלטנו לטפח לה את הביטחון העצמי. בכל הזדמנות סיפרנו לה כמה היא יפה וחמודה. קנינו לה את כל האודמים, הלקים והבשמים שיש. עשינו לה עגילים ותלינו פוסטר ענקי של בר רפאלי בחדר שלה. בקיצור, הפכנו אותה לפרימדונה ואת החתן העתידי שלה לסמרטוט אומלל.

את זה שהיא טיפשה, מעולם לא אמרנו לה. לא רצינו להעליב אותה וגם הנחנו בצדק שהיא לא תבין. ואז הגיעו מבחני סינון המחוננים של כיתה ב', ולהפתעתנו היא עברה אותם ובענק! נראה לכם? באמת האמנתם שהיא עברה אותם? לא קראתם את הפתיחה של הסיפור? אתם מזכירים לי את הילדה שלי. כמובן שהיא נכשלה ונמצאה לא מתאימה למחוננים (3 אחוזים מהתלמידים ברמת המשכל הגבוהה ביותר) ולא למצטיינים (5 אחוזים מהתלמידים).

היא שאלה למה היא לא חכמה כמו אחיה המחונן. ואני התחלתי להסביר לה על תורשה מול סביבה (Nature versus nurture), איך הדנ"א למשל קובע שלאחיה, לה ולי יהיו בגיל 38 שערות באוזניים, נסיגת חניכיים ונטייה חזקה לדחות דברים שאני אסביר לה אחר כך. סיכמנו להיפגש מחר.

למחרת, היא נזכרה בעלבון הצורב ושאלה שוב למה היא לא כמו אחיה. היא לומדת כיתה אחת מתחתיו (הפרש של עשרה חודשים ביניהם. אגב, טיפ של אלופים: אפשר להיכנס להריון בסקס הראשון לאחר הלידה), תמיד רודפת אחריו, תמיד מפגרת בשנה, תמיד הכי קטנה במשפחה, שנה אחרי שנה: פעוטון, גנון, גן עירייה, כיתה א', ב', ג', ואף פעם לא מצליחה להשיג אותו. ניסיתי להסביר לה שהיא לא הכי קטנה במשפחה אלא שהיא אחרונה-אחרונה חביבה והיא התינוקי שלי. היא התחילה לצעוק שהיא לא תינוקת של אף אחד ופרצה בבכי יבבני משהו דליקטס.

אמרתי לה ששכל זה לא הכל בחיים, תמיד אפשר להיות חבר כנסת, או שר אוצר, או מירי רגב. לאנשים שהם לא הכי חכמים יש פחות דאגות. הם לא פוחדים מכשלונות, כי הם לא קולטים שיש משמעות לכישלון, אז הם לא זוכרים לפחד ולכן הם יותר נועזים ויותר מרשימים. תסתכלי על אח שלך, אמרתי, איזה חששן. תמיד דואג שהוא לא עשה שיעורים או שכח מחברת במגירה בבית הספר. יהיה לו התקף לב בסוף. לך לא איכפת אם את שוכחת משהו. את לא מקדישה לזה שנייה מחשבה. את שמחה, את צוחקת  כל היום, מבלה עם חברות. קיבלת ציון לא טוב בבית הספר, את שוכחת מזה באותו היום. הוא קיבל 95? החביא את המבחן בתיק והסתובב מדוכא חודשיים כאילו שסטיבן הוקינג מת.

למרבה האין הפתעה היא לא קלטה כלום ממה שהסברתי לה. הקנאה, הקנאה אכלה אותה. למה אחיה מחונן והיא לא. למה מוותרים לאחיה על יום בשבוע של לימודים בבית הספר הרגיל ויש לו הסעה לעיר אחרת לבית הספר של הגאונים.

כדי לסתום לה את הפה הגשנו ערעור על תוצאות המבחן. לאחר חודש חזרה התשובה: המבחן נבדק מחדש והילדה לא עברה. היא לא ויתרה והכריחה את המחנכת לכתוב מכתב לאגף לתלמידים מחוננים ומצטיינים במשרד החינוך. המחנכת מהלא נעים וכדי חס וחלילה לא לפגוע ברגשות הילדה, כתבה ושלחה את המכתב. פתטית. אחרי עוד חודש חזרה שוב התשובה: הילדה נמצאה לא מתאימה.

מאז, יום-יום הילדה בוכה שהיא דפוקה ולמה אחיה לומד יום בשבוע בבית ספר בעיר אחרת ומסתורית (רק כדי להבהיר, בית הספר של הגאונים ממוקם בעיר האקזוטית ושובת הלב קריית אונו). אמרתי לה שהיא יכולה לבכות כמה שהיא רוצה. אני לא שולט במערכת החינוך הישראלית. יתרה מזו, למיטב ידיעתי, אף אחד לא שולט במערכת החינוך הישראלית. אני רק בורג קטן במערכת אחרת. איחלתי לה שיום אחד יהיו לה ילדים טיפשים משלה.

לפתע, בוקר בהיר במיוחד התקשרה דפנה (במלרע), רכזת האגף למחוננים ומצטיינים במשרד החינוך לבשר לנו שברגע האחרון התפנה מקום בבית ספר של הגאונים והילדה תוכר באופן חריג ולפנים משורת הדין כמצטיינת מחוץ לתקן. קשה לתאר את עוצמת החגיגות והנזיפות של הילדה. איך לא האמנתם בי? אמרתי לכם שאני חכמה! למה לא קניתם לי מתנות? איזה מין הורים אתם?

שבועיים מאוחר יותר היא פרשה: כל הילדים בבית הספר של הגאונים חנונים, היא לא רוצה להיראות בקרבתם.