משהו מאוד מוזר קורה לחברה שלנו בשנים האחרונות. האדם העובד ניצב מול שני כוחות מנוגדים שנאבקים על נפשו: הפרטה והתאגדות. מקומות העבודה נהפכים לזמניים יותר ויותר, העובדים לא מספיקים להכיר זה את זה וכבר מתחלפים, אווירה של ניכור שוררת בתוך אולמות ענקיים של קיוביקלס והמסר מצד המנהלים הוא מסר דרוויניסטי ותחרותי. במקביל, עובדים רבים בוחרים לסכן הכל ולבחור ב"יחד", בשותפות, באחריות ההדדית. האם העובד שפונה להסתדרות כדי להתאגד הוא עובד מחוסן מכל הרעות הללו? לא. זהו מאבק פנימי קשה ביותר בין "אני ועצמי" לבין ה"יחד". מצב נפשי שמעסיקים רבים יודעים לנצל בעורמה.

העובדים רגילים לחשוב שמישהו תמיד רוצה לדפוק אותם. לכן אחד הדברים הראשונים שההנהלה תעשה היא לנסות ליצור דה-לגיטימציה לחברי ועד הפעולה המחוללים את ההתאגדות. יגידו עליהם שהם חבורת לא-יוצלחים שמנסים להיאחז במשהו, יגידו שיש להם מניעים נסתרים, שהם לא רוצים בטובת החברה אלא בטובת ההסתדרות, שכבר "קנתה" אותם. אלו פעולות ראשונות לסיכול ההתחברות בין אנשים וליצירת חשדנות כללית, שגם ככה החברה הישראלית לוקה בה.

אנו, פעילי ההסתדרות, משמשים מטרה מוצלחת במאבק על האמון. הכי קל לפגוע באמון שיש לך באדם זר, לא כל שכן נציג ארגון מושמץ כמו ההסתדרות. כך למשל, בהתאגדות עובדי סלקום האחרונה דאגו להפיץ טענה, חסרת בסיס, כי על כל עובד שחותם על חברותו באיגוד – אני ושכמותי מקבלים 70 שקלים. כמובן שמרגע שהשמועה התחילה לרוץ העובדים ששוחחתי אתם היו מביטים בי במבט של, "באת לעשות עלי קופה?", ורק אחרי שיחות ארוכות והיכרות אישית הם השתכנעו. כך חלף עוד זמן שההנהלה הרוויחה.

באחת ההפגנות מחוץ למרכז שירות פלאפון דאגה ההנהלה להציב עובד מטעמה, מחובר למערכת כריזה, שכל תפקידו היה להצביע עלי ולהכריז: "תכירו את רום, הוא קיבל ברלינגו מההסתדרות!. כבר חוגג מהמשכורות שלנו! נו, איך הברלינגו?"כך במשך שעה תמימה. רק אציין כי לא קיבלתי סיטרואן ברלינגו. יש לי רנו קנגו. העובדים דווקא לא התרגשו מניסיון עלוב זה. כנראה ששותפות של חודשים רבים, ימים ולילות, עשו את שלהם.

קרה לא פעם שמעסיקים הצליחו לערער את עמידותם של מובילי התאגדות. תומר כובשי ממחסני חשמל אמנם קיבל איומים ועמד בפניהם, אבל חברו למהלך קיבל הצעות קידום ואף התפתה להן. קרה לי שקבוצת עובדים, מנהלי עבודה במפעל אשר הובילו את ההתאגדות, נטשו את עובדיהם אחרי שהגיעו להסכמות אישיות עם המנכ"ל. יש רגעים שבהם התפתות להבטחות קצרות מועד היא דרך קלה יותר מנאמנות לעקרונות ולחברים.

הנורא מכל קורה כשאווירת אי האמון חודרת ומחלחלת אל קרב מובילי ההתאגדות. פעמים רבות קרה לי ששני פעילים שוחחו אתי אחד על השני כשכל אחד מהם מעלה את חשדותיו כלפי השני, שמא הוא שתול של ההנהלה. עד כדי כך המצב יכול להחמיר שבאחת ההתאגדויות קמה קבוצת וואטס-אפ פיקטיבית של הפעילים, בה היה חבר העובד שנחשד כאיש של ההנהלה, ואילו הדיונים האמתיים התקיימו בקבוצה אחרת.

זה מצב טראגי שאנו כמלווי התאגדות מסרבים לשתף אתו פעולה. ככל שאתה מפתח פרנויה אתה פוגע בערך החשוב ביותר בהתאגדות – אמון. בלי אמון אין התאגדות. אבל איך יוצרים אמון במקום שבו חינכו לתחרות, במקום שבו העובד נאלץ להלשין כחלק משגרת יומו? איך מתמודדים עם זה תוך כדי מהלך שהוא מחתרתי במהותו?

כל ועד חדש רואה בהסכם הקיבוצי מטרת על. זה נכון, בלעדיו אין ביטחון תעסוקתי, ולמרות זאת ההתאגדות היא ערך בפני עצמו. ההתאגדות היא קודם כל אנושית: החברות שנוצרת בין האנשים בהתאגדות היא מהחזקות שיש, בלי שעובד יבין ויחווה את עוצמת השותפות הוא יוותר עליה בקלות עבור מטרות של כסף זול או קידום בפוליטיקה הפנימית, ולכן אנו מקפידים להפגיש את העובדים באופן תדיר ולהוות גם מדריכים בפן החברתי והערכי.

האיגוד המקצועי בהתאגדות הראשונית בא להתמודד מול כוח, כסף ופוליטיקה באמצעות כלים של חברות, שותפות ואמון. אם נשתמש באותם כלים שיש להנהלה – נפסיד, בעיקר כי להם יש יותר. זו הסיבה שבגללה הנהלות מנסות למשוך את המאבקים הללו לזירה המשפטית: מי שכל צעד שלו מגובה בסוללות של עורכי דין פשוט לא יודע איך להתמודד אם האויב החדש והמוזר הזה שניצב מולו.

בתוך תנועת ההתאגדות קיימת תנועה גלויה לעין של מאבק מעמדי על חלוקת ההון והביטחון התעסוקתי, אך במקביל קיימת תנועה סמויה מן העין של התאגדות אנושית, של שאיפת היחידים לקשור את חייהם אחד בשני, של התנגדות לניכור ולחוסר האמון הבסיסי השורר בין בני האדם. זו התנועה המרתקת ביותר הזורמת בזרמים תת-קרקעיים מאז ואולי כבר לפני המחאה החברתית. שם מתחוללת המהפכה האמיתית.