״אני מסוגלת לדבר על שיקום, אני לא מסוגלת לדבר על תקומה״

שלוש שנים אחרי, הקרב על הזיכרון של 7 באוקטובר בעיצומו. ביום שני ציינה המדינה את יום הזיכרון הלאומי, שנקבע לתאריך העברי כ״ד בתשרי. השנה הפרידו בין התאריכים יומיים בלבד; בשנה הבאה יפרידו ביניהם 18 ימים. היום, 7 באוקטובר עצמו, בכ-400 מוקדים ברחבי הארץ מתקיימים אירועי זיכרון ומחאה, ואת מרביתם מובילים מועצת אוקטובר, ארגוני מחאה ותנועת ״קומו״.

המאבק על הזיכרון אינו מתנהל רק בין המדינה למשפחות, אלא גם בתוך קהילת השורדים והנפגעים. ארבעה ימים לפני יום השנה, בשמחת תורה, נערכו באתר הנובה תפילות, הקפות והילולה, למרות התנגדות של הורים שכולים. יורם יהודאי, אביו של רון שנרצח בנובה, אמר כי הוא מרגיש ״מושפל״ והשווה את המקום לאושוויץ ולטרבלינקה. המארגנים טענו מנגד כי גם משפחות שכולות משתתפות באירועים וביקשו לכבד דרכים שונות לזכור. היום, באותו מקום, יקיימו משפחות הנרצחים וקהילת שבט הנובה טקס זיכרון, זו השנה השלישית.

אתמול (ג׳) אמר הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו שנרצח בשבי חמאס: ״אני שם לב שהממלכתיות מנסה לטשטש את התאריך בכוונה. הטקסים הממלכתיים לא נערכו בתאריך עצמו. לשחק עם זה כדי שהתאריך לא יצרב בזכרוננו. אבל זה לא יעזור, ה-7 באוקטובר זה ה-7 באוקטובר. תהיה תקומה, אבל לא עכשיו״. גם שורד השבי אלי שרעבי שמנחה השנה את טקס המשפחות אמר השבוע: ״עבורנו, 7 באוקטובר הוא יום זיכרון רשמי לטבח וחייב להיות מוכרז ככזה״. כבר במרץ 2024 נכתב במאמר דעה שפורסם באתר המכון למדיניות העם היהודי כי ״שינוי התאריך הוא טשטוש של עוגן זיכרון שהוא הכרחי ומרכזי ברשת הזיכרון של ה-7 באוקטובר״. הזיכרון כבר מקבל מוסדות, בזמן ששאלות האחריות למחדל עדיין פתוחות.

שם הוא לא רק שם

בקיץ האחרון הפכה ההכרעה על התאריך לחלק ממנגנון זיכרון שלם. הכנסת אישרה ביולי את ״חוק זיכרון הטבח והנצחת הגבורה״, שמעגן את כ״ד בתשרי כיום הזיכרון וקובע טקסים ממלכתיים, הורדת דגלים לחצי התורן, פעילות במערכת החינוך, דיונים בכנסת ושידורים מיוחדים. החוק גם מקים רשות זיכרון, ארכיון ומאגר מידע, מוזיאון ואתר הנצחה לאומי בנגב המערבי. היום (ד׳) הכריז שר המורשת עמיחי אליהו על המיגוניות לאורך כביש 232 בעוטף כאתרי מורשת לאומיים, כך שייאסר להרוס, לפנות או לצבוע אותן ללא אישור מקצועי.

במהלך הדיונים על מיזוג הצעות החוק, הפרטית והממשלתית, ביקש נציג משרד ראש הממשלה בפברואר להסיר את המילה ״טבח״ משם החוק. ״כולנו יודעים היום שהיה טבח. החשש שלי הוא האם ילדינו ונכדינו יידעו זאת״, אמר ממלא מקום יו״ר ועדת החינוך, ח״כ יוסף טייב (ש״ס). המילה ירדה אז משם ההצעה ״לעת עתה״, והוחזרה רק לקראת ההצבעה הסופית.

פרופ׳ ורד ויניצקי-סרוסי, מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, החוקרת זיכרון קולקטיבי, הנצחה וטקסים, אומרת שגם לשם המלחמה והמבצעים שהגיעו אחריה יש משמעות בזיכרון. ״ישב על השולחן שם שהיה הכי מובן מאליו – השבעה באוקטובר, גם בגלל שזה התאריך וגם בגלל שהמילה שבעה נמצאת פה. מילה מאוד חשובה ביהדות״.

ויניצקי-סרוסי טוענת שריבוי השמות מקשה להחזיק סיפור אחד. ״כשיש לך 20 שמות של מבצעים, שלושה שמות של מלחמה, והכול רק לא לומר 7 באוקטובר, אז מאוד מאוד ברור שאנחנו משחקים פה על עיצוב הזיכרון. אנחנו כבר לא יודעים מה שייך למה. חלק מעיצוב הזיכרון זה שם״. היא חוזרת לרצח רבין, נושא מרכזי במחקריה, ולאנדרטה בכיכר: ״יגאל עמיר אינו מופיע שם בשמו, כתוב ׳הרוצח׳ כי שם זה זהות. ביהדות הדבר הכי נורא שאפשר לומר זה ׳יימח שמך וזכרך׳ כי אם אנחנו לא זוכרים איך קוראים לך, אנחנו גם לא זוכרים מי אתה. שם מעניק לאירוע התחלה, סוף ומשמעות. ׳תקומה׳ אומרת שהייתה נפילה ושקמנו ממנה, בזמן שיש מי שעבורם שום דבר עדיין לא נגמר״.

״בור התחתיות״

בהר הרצל נערכו ביום שני שני טקסים: ב-11:00 לחללי צה״ל וכוחות הביטחון, וב-14:00 לנרצחי הטבח ופעולות האיבה ולציון מעשי הגבורה. בנאומיו בשני הטקסים הציע נתניהו סיפור סגור: ״מנהיגים בעולם אומרים לי: ׳קמתם מבור התחתיות של ה-7 באוקטובר׳״. מהבור יוצאים ל״מלחמה עצימה בשבע חזיתות״, לאיראן ולאזורי החיץ, ומשם ״לתקומה, לתקווה ולניצחון״. הכשל נעלם מן הרצף. עצם הפיצול לשני טקסים נראה לויניצקי-סרוסי כהעתקה של המבנה המוכר מיום הזיכרון אל אירוע שאינו בהכרח מתאים לו. לכן, היא מניחה, רבים מנפגעי האסון ומבני משפחות הנרצחים לא מצאו את עצמם בטקסים האלה.

המשפחות לא השאירו למדינה את מלאכת הזיכרון. היום ב-06:29 החלו טקסים ומיצגים; משפחות עמדו מול הכנסת לצד שלדי מכוניות מהנובה; ב-07:00 נערכו טקסי זיכרון מול בתיהם של שרים ונבחרי ציבור שכיהנו בזמן הטבח; בקיסריה יצאה השיירה שכונתה ״נתיב המפקיר״.

אפילו הטקסים המתחרים מדברים פעמים רבות באותה שפה. ״שיר ונאום הם חלק ממבנה שיש לו אימפקט. אנחנו גם יודעים איך לעשות טקסים. תגידי לכל מורה בבית ספר מחר בבוקר לעשות טקס חדש – היא יודעת מה לעשות. טקסים במילים של גרוסמן, זה חלק מספר הדקדוק הפנימי שלנו״, אומרת ויניצקי-סרוסי.

גם מערכת הזיכרון שנבנתה מחוץ למוסדות המדינה משתמשת בדקדוק הזה. בצהריים קראה מועצת אוקטובר לדקת התייחדות ארצית. ב-21:15 ייערך בפארק הירקון ״טקס הזיכרון הלאומי״ של משפחות 7 באוקטובר ותנועת ״קומו״. לפי המארגנים כל הכרטיסים אזלו, ומדובר באירוע ״ממלכתי, כלל-ישראלי, מאחד ומעורר תקווה״. כך נוצרו בתוך שלוש שנים לפחות שני מרכזי סמכות המבקשים לדבר בשם אותו זיכרון, ולעיתים באותה שפה. המדינה בונה את המוסדות שיישאו אותו לדורות; המשפחות, השורדים והקהילות שנפגעו תובעים את הזכות לקבוע מה אסור להשאיר מחוץ לסיפור – ובהם המחדל ושאלת האחריות.

״עבר בעייתי״

למשפחה שבנה נרצח בנובה זה אירוע אחד; למשפחת חטוף אירוע אחר. לתושבת בארי, לתושב אופקים, למפונה מקריית שמונה, לחייל שנכנס לעזה, למתנגד למלחמה, לתומך בה ולאזרח פלסטיני בישראל יש סיפורים שונים על מה שהתחיל ב-7 באוקטובר, מה משמעותו ואפילו מתי הוא נגמר, והאירוע שאותו כבר מבקשים להנציח עדיין מעצב את ההווה פוליטית, חברתית ומדינית. זיכרון יש, זיכרון קולקטיבי מוסכם – עדיין לא.

ריבוי הגרסאות אינו ייחודי ל-7 באוקטובר, ואותו אירוע יכול למלא תפקיד אחר לגמרי בזיכרון של קבוצות שונות. ״המילה ׳רשומון׳ לא הומצאה על 7 באוקטובר ועל המלחמה בעזה. העובדה שיש אנשים עם זיכרונות שונים תמיד קיימת לגבי כמעט כל סיפור. אנשים רואים אותו מפרספקטיבות שונות, יש להם מחשבות שונות לגבי העובדות ובוודאי לגבי הפרשנות״, אומרת ויניצקי-סרוסי.

״עבור המון אנשים במרחב הזה זה עבר עצוב, מאוד מאוד עצוב. אבל יש מספיק קבוצות חזקות בחברה בישראל שעבורן זה עבר בעייתי. קודם כל הצבא, ודבר שני הממשלה שמסרבת לקחת אחריות. יש כאן הרבה מאוד גורמים שעבורם זה עבר בעייתי מעבר להיותו עצוב. וכשיש לך עבר בעייתי, את לא ששה להנציח אותו״. מבחינתה, הכישלון לספק הגנה לאזרחים הוא חלק בלתי נפרד מהבעיה של הזיכרון. ״גם בתקופות של טרור, באינתיפאדה הראשונה, באינתיפאדה השנייה, המדינה לא רצתה להנציח. כי טרור מעיד קודם כול על אוזלת ידה של מדינה, שהיא לא מסוגלת להעניק את הביטחון הבסיסי לאזרחיה. זה החוזה הבסיסי. עוד לפני שדיברנו על זיכרון – זאת הפרת חוזה מהמעלה הראשונה״.

כמה מהבית השרוף צריך להשאיר

השאלה מה משמרים אינה מטאפורה. היא כבר מתקיימת בתוך הקיבוצים עצמם. ויניצקי־סרוסי מזכירה את הוויכוח בניר עוז על הבתים שנשרפו: כמה מהם להשאיר כעדות וכמה להרוס כדי שאפשר יהיה לחזור לחיות במקום. ״אתה לא רוצה לקום בבוקר ולראות בתים שרופים מול העיניים שלך. ויש פה מתח, כי בבתים האלה חיו אנשים. האם בזה שאתה מוריד את הבית אתה לא מכבד את זכרו של האדם? איפה המקום של החיים לעומת המקום של הזיכרון? מה בכלל אנחנו מבקשים להנציח – את האופן שבו אנשים מתו, או את החיים שהיו להם לפני שמתו?״

כדוגמה היא מביאה את מוזיאון POLIN בוורשה. ״הוא אמנם מקדיש הרבה מאוד מקום לשואה, להסברים, איך היא עלתה, מה היה ההקשר ומה היו התוצאות האיומות, אבל הוא גם נותן המון המון כבוד לזיכרון של קהילה מטורפת שהייתה בפולין״. יהודי פולין אינם מוצגים בו רק דרך השמדתם אלא דרך התרבות, הספורט, העיתונות, הפוליטיקה והחיים שחיו. ״זה לא הכול מחנה מוות. זה לא מתחיל ונגמר במוות של האנשים האלה. וזו גם עמדה מאוד חשובה כשמדברים על זיכרון: מה המקום של אנדרטה לעומת המקום של מוזיאון שמספר את החיים שקדמו? מה המקום של הנצחה שחיה?״

גם בבארי ובכפר עזה, מהקיבוצים שנפגעו בצורה הקשה ביותר בטבח, ההכרעות על ההנצחה לא סיימו את המחלוקת. בבארי הצביעו החברים בדצמבר 2025, ברוב של 196 מול 146, להרוס את הבתים שנפגעו ולהשאיר בית אחד בלבד. בהמשך נבחר לשם כך בית משפחת דבורי, והוא אמור לעבור בעתיד למוזיאון שתקים המדינה. תומכי ההריסה טענו שהם לא רוצים לחיות באושוויץ. ההיסטוריון אלון פאוקר, חבר הקיבוץ, היה בין מי שניסו לשכנע לשמר את המבנים, ולדבריו ״הניסיון שלי לשכנע את חבריי להשאיר את המבנים ההרוסים – היה קודם כל פוליטי״.

בכפר עזה בחרו במרץ 69 אחוז מהמצביעים בהעתקה חלקית של שכונת ״דור צעיר״, זירת הטבח הקשה ביותר בקיבוץ, לשטח סמוך שבו יוקם מרכז הנצחה ומורשת, בלי להשאיר בתי עדות בשטח הקיבוץ. אלא שהורים שכולים לחמישה מצעירי השכונה עתרו במאי לבג״ץ נגד פינוי, הריסה או העתקה של המבנים, והדיון בעתירה צפוי בנובמבר. מבחינתם, ההכרעה אינה שייכת לקהילה לבדה: למקום יש גם משמעות לאומית, היסטורית וחינוכית. כך הוויכוח על מה משאירים מהבית השרוף הופך גם לשאלה מי מוסמך להחליט עליו – מי שחוזרים לחיות במקום, משפחות הנרצחים או הציבור שבשמו מבקשים לשמר אותו.

אזורי התלבטות

״קיבוץ ניר עוז הוא היחידי שעדיין לא קיבל החלטה בעניין הזה״, אומר צביקי טסלר, יו״ר הקיבוץ, בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום. ״אנחנו עוסקים בזה בעצם מאז ה-7 באוקטובר, מאז שהתחלנו להתעסק בשיקום״. הקושי בניר עוז שונה מזה של הקיבוצים השכנים. אם בכפר עזה יש ״גראונד זירו״ אחד, בניר עוז הטבח התפרש על פני כל הקיבוץ. פרויקטורית השיקום אמי פלמור ניסחה את הדילמה כך: ״במקום שבו קרו זוועות בכל כך הרבה בתים, איך אתה יכול להחליט מה לשמר ומה לא? יש סיפורים יותר חשובים מאחרים? יש קורבנות שראויים יותר להנצחה מאחרים? היו אנשים שחשבו שצריך לשמר את הקיבוץ כאתר הרג וטבח, כזיכרון לדורות הבאים, ולהקים אותו מחדש במקום אחר״.

כדי לאפשר לשיקום להתקדם בלי לסגור את השאלה, הוגדרו בקיבוץ שני ״אזורי התלבטות״. ״אלה בתים שיכולים להיות בתי עדות״, מסביר טסלר. ״אנחנו עוד לא יודעים אם נרצה בזה, אבל לא ניגע בהם. בכל שאר הקיבוץ אפשר היה כבר לבנות מחדש״. לצורך הדיון הוקם צוות מורשת שכלל חברי קיבוץ, בני קיבוץ שעזבו ומשפחות שכולות שאינן חברות בו. ״מעגלים שנוגעים מאוד בכאב ובאסון, אבל לא בהכרח שייכים לקיבוץ פורמלית. היה חשוב שכל הקולות יישמעו, כי הדעות מאוד מנוגדות״.

כיום הדיון מתמקד בחמישה מוקדים. על שניים יש הסכמה רחבה יחסית. הראשון הוא הממ״דים, שכן לדברי טסלר, ״הסיפור הגדול של ה-7 באוקטובר הוא סיפור הממ״דים והמלחמה על הידית. רבים נחטפו מהממ״דים ונרצחו שם, אחרים שרדו, אז היה לנו די ברור שנוציא את הממ״דים לאתר מוזיאוני ונציב אותם באופן שמספר את הסיפור״. השני הוא הצומת שבו נלחמה כיתת הכוננות, ושם נהרגו שלושה מחבריה. על שלושת המוקדים האחרים, בתים של משפחות, ההסכמה קטנה יותר. ״צד אחד רוצה להשאיר את הבתים כפי שהם. צד שני רוצה לשמר את טביעת הבית בשטח בלי הבית עצמו, גן זיכרון או משהו דומה. אבל זה כבר לא שריד באתרו״. גם כשמדובר בבית של משפחה מסוימת, הוא מדגיש, הכוונה היא שהבית ״יספר את סיפור הקיבוץ כולו באמצעות הסיפור הפרטי״.

״חי, זוכר ומעורר השראה״

בינתיים הבתים השרופים הם חלק מהנוף היומיומי. ״מי שחזר וגר בניר עוז רואה שיקום הקיבוץ לנגד עיניו״, אומר טסלר. ״הם מאוד רוצים שהבנייה תתקדם, ובאופן טבעי הם מעורבים יותר בהחלטות. אבל גם הם מתלבטים מה נכון שיישאר״.

וכאן הזיכרון אינו רק שאלה של מה לשמר, אלא איך חיים לצד מה שנשמר. הבתים השרופים מושכים מבקרים כבר עכשיו. ״אנשים שבאים לבקר מתעניינים מאוד, והמקומות האלה מושכים אותם״, אומר טסלר. לכן כמעט בכל חלופה שנבחנת, גם בהצעות שרוצות לשמר הכי הרבה, יש מיסוך בין הבתים לבין מרחב המגורים, באמצעות צמחייה או אלמנט עיצובי אחר. ״הקיבוץ לא רוצה להיות מוקד לבני נוער עם שקיות במבה. למי זה מיועד, כמה ביקורים מאפשרים, כל אלה החלטות שאני מקווה שנקבל בשבועות הקרובים״.

״הקיבוץ לא רוצה להיות מוקד לבני נוער עם שקיות במבה״

צביקי טסלר, יו״ר ניר עוז

את ההחלטות האלה הקהילות מקבלות בינתיים כמעט לבדן. בספטמבר 2024 אישרה הממשלה 320 מיליון שקל לתיעוד ולהנצחה של 7 באוקטובר, בין היתר להקמת אתר הנצחה לאומי. גם חוק הזיכרון עצמו, הכולל הקמת רשות זיכרון, אתר הנצחה, מוזיאון וארכיון, עורר מחלוקת: איגוד המוזיאונים טען שהנוסח פותח פתח רחב לפוליטיזציה של הזיכרון הלאומי, ופלמור הזכירה שהשאלה ״מי יספר את הסיפור״ היא פוליטית, משום שהסיפור של 7 באוקטובר הוא גם הסיפור על האחריות לאסון.

טסלר מסרב לחלק את הוויכוח בקיבוץ למי שרוצים לזכור ולמי שרוצים לשכוח. ״זה לא מאבק בין מי שרוצה להשכיח את הטבח לבין מי שרוצה שיזכרו אותו. זה מאבק על הדרך״, הוא אומר. ״הסיסמה שלנו היא להקים קיבוץ חי, זוכר ומעורר השראה. בין ׳חי׳ ל׳זוכר׳ יש מתח, לא יעזור כלום, והדיון נולד מתוך המתח הזה. אין פה צודק או לא צודק. יש כאב גדול שצריך לתרגם לאופן שבו נמשיך לספר את הסיפור ונחיה את חיינו״.

הזיכרון לא מחכה שהאירוע ייגמר

איך בכלל מקבעים זיכרון של אירוע שהידע עליו עדיין נכתב? זו אולי השאלה שמטעינה את המאבק הנוכחי במשמעות פוליטית: המדינה אינה רק אחד מסוכני הזיכרון. היא הגוף שהתנהלותו עומדת בלב המחלוקת שעתידה להיזכר. שאלות האחריות, ההתרעות, התגובה הצבאית והמדינית וגבולות החקירה עדיין פתוחות. ״מתנהל כאן קרב על הזיכרון״, אומרת ויניצקי־סרוסי, ״כי הוא קרב על מי אנחנו ומי היינו ומי נהיה, ומי אחראי ומי ייקח אחריות ומי ישלם אולי על האירוע הזה״.

״יש לנו כאן באמת אתגר סופר־קשוח״, היא מוסיפה. ״מבחינת תושבים רבים בנגב המערבי, עבודת הזיכרון נעשית בתוך סביבה שהם עצמם חווים כעוינת לזיכרון שלהם, למה שהם היו רוצים לשמוע מהמנהיגות״. ואכן שלוש שנים אחרי, קשה אפילו לקבוע היכן מסתיים האירוע שאותו מבקשים להנציח. האם 7 באוקטובר הוא יום אחד? הטבח והימים שאחריו? תקופת השבי? המלחמה? האם הוא מסתיים עם החזרת החטופים, עם סיום הלחימה, עם הסדר מדיני, עם ועדת חקירה?

״אין הסכמה על מתי הוא נגמר, ואני חושבת שאין הסכמה על מתי הוא התחיל. האם הוא התחיל בשביעי באוקטובר? בסבב שתיים, בסבב ארבע, בסבב שש?״ לדבריה, יהיו מי שיאמרו שהמלחמה כבר הסתיימה, ואחרים שיאמרו שכל עוד לא הוקמה ועדת חקירה היא אינה יכולה להיחשב גמורה. ״זה מאוד תלוי את מי את שואלת, אבל עבודת ההנצחה לא המתינה. היא לא המתינה שנסיים את המלחמה. היא לא המתינה לאף אחד, היא התחילה כמעט ביום שאחרי״.

״בשנייה וחצי התחילו לתעד״

״אנחנו חברה מתעדת מאוד. אנחנו גם בעידן מאוד מאוד מתעד. כל אחד מסתובב ביד עם טלפון שמצלם כל הזמן. וכמות התיעוד שיש גם ל-7 באוקטובר וגם למלחמה שאחריו היא עצומה״, אומרת ויניצקי-סרוסי. מוסדות ויוזמות אזרחיות הבינו כמעט מיד ״מה יש להם בידיים״ והתחילו לפתוח ארכיונים, לראיין, לשמור ולהפקיד חומרים. כבר מהימים הראשונים נאספו הודעות, סרטונים, עדויות וחפצים. הספרייה הלאומית מפעילה ארכיון 7 באוקטובר שמתעדכן גם כיום, ובו חומרים מיוזמות אזרחיות וגופי תיעוד רבים. ״עדות 710״, שהוקם בידי מתנדבים מתחומי הקולנוע הדוקומנטרי, המחקר ההיסטורי ובריאות הנפש, מתעד ראיונות עם שורדים, ורוב המאגר שלו עובר ארכוב בשיתוף הספרייה. בינואר 2024 כבר הקימה הספרייה מאגד של גופי תיעוד כדי לגבש כללים משותפים לאיסוף, שימור והנגשה. ״הם לא חיכו למדינה, כי הם הבינו שיש בעיה עם המדינה. הם לחלוטין לא חיכו. וגם כי לאנשים כאן יש חוש תיעוד מאוד מאוד עמוק״.

היא משווה זאת לארכיון ״עונג שבת״ בגטו ורשה, שאנשיו אספו בזמן אמת מסמכים ועדויות והטמינו אותם כדי שהעולם יוכל לדעת מה התרחש. ״ופה את גם רואה – בשנייה וחצי התחילו לתעד. זה אירוע מתועד up and down. יש המון חומרים, יש המון מוצגים. אלה אגב יהיו חלק מהדברים שיילחמו בניסיון להשכיח. יותר קשה להשכיח כשיש לך המון המון המון מה להראות״.

אלא שבזמן שהמדינה כבר מקימה בחוק את מוסדות הזיכרון, חומרי הגלם עצמם עדיין מגיעים. רק השבוע נחשף ב״זמן אמת״ בכאן 11, בפרק ״המשמרת״, תיעוד מתוך סורוקה ממאבק הצוותים על חייהם של מאות הפצועים ב-7 באוקטובר. במובן הזה, הזיכרון של 7 באוקטובר החל להיבנות עוד לפני שהייתה למדינה תשובה לשאלה מהו בדיוק האירוע שהיא מבקשת לזכור.

״אני לא מסוגלת לדבר על תקומה״

אצל אילה מצגר, כלתו של יורם מצגר שנחטף עם אשתו תמר מביתם בניר עוז ונרצח בשבי, המאבק על הזיכרון אינו נפרד מהמאבק שניהלה להשבת החטופים. מבחינתה, כל עוד אותה ממשלה שכיהנה ב-7 באוקטובר ממשיכה לכהן וגם מחזיקה במשאבים שבאמצעותם מעוצב הזיכרון הממלכתי, קשה להפריד בין הנצחה לבין אחריות.

״כל עוד הם יושבים למעלה, מחזיקים את המשאבים, והם אלה שהפקירו והם אלה שאחראים ולא לוקחים אחריות, קשה אפילו להשתמש בטרמינולוגיה שלהם״, היא אומרת. ״אני מסוגלת לדבר על שיקום, אני לא מסוגלת לדבר על תקומה. מה זה המילה תקומה הזאת?״ גם הדגש הממלכתי על גבורה מעורר בה אי-נוחות. ״גבורה – סבבה. אבל ברגע שאתה מתמקד בגבורה, אתה בעצם מפנה את המבט מעצם המחדל. בסוף היה פה כישלון אדיר של צה״ל, כישלון אדיר של כולם, של המדינה שלא הייתה שם אחר כך״.

״גבורה – סבבה. אבל ברגע שאתה מתמקד בגבורה, אתה בעצם מפנה את המבט מעצם המחדל״

אילה מצגר

המתח הזה, היא מספרת, אינו תיאורטי. בצוות ההנצחה של ניר עוז התלבטו אם לקבל תקציבים ממשרד המורשת, בשל התנאים שנלוו להם ביחס לאופן שבו יסופר הסיפור. מבחינתה זו אותה דילמה שחוזרת שוב ושוב: מצד אחד המדינה מחזיקה באמצעים להנציח בקנה מידה שאזרחים וקהילות אינם יכולים להתחרות בו; מצד אחר, שיתוף פעולה עם המנגנון הממלכתי עלול לחייב אותם לקבל גם את המסגרת שבתוכה המדינה מבקשת לספר את האירוע. ״זה כל הזמן חוזר למתח הזה – בין לשתף פעולה איתם, כשהם מנסים לייצר נרטיב אחר אבל יש להם את האמצעים, לבין לעשות לבד כשאין לנו אמצעים״.

גם הבחירה במועד הממלכתי אינה שולית בעיניה. ״7 באוקטובר זה יותר מהתאריך שהדבר בו קרה. זה השם של האסון כולו״, היא אומרת. את הפיכתו לעוד יום טקסי במערכת החינוך היא רואה בחשד עמוק. במקום עוד טקס, היא הייתה רוצה ״יום לימוד, יום העמקה, יום שאילת שאלות, יום חשיבה ביקורתית, יום סולידריות לאזרחים״. לדבריה, ״עוד זיכרון, עוד פיהוק, עוד שיעמום, עוד טקסים – רק מנתקים אותנו עוד יותר מהמהות״.

״משחק על אותם ימים״

7 באוקטובר לא נכנס ללוח זיכרון ריק. הוא נפל כמעט בדיוק חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, ובתוך הימים שכבר נשאו זיכרון לאומי כבד משל עצמם. ״בדיוק לפני שעתיים שאל אותי קולגה מה יקרה לזיכרון של מלחמת יום הכיפורים של 73 עכשיו״, מספרת ויניצקי־סרוסי. ״יכול להיות שהזיכרון של יום הכיפורים משתנה, או ישתנה, או יידחק, או יתעצם. אנחנו לא יודעים. אבל יש פה משחק על אותם ימים. היינו אמורים לציין בהרבה מאוד אופנים את 50 השנים, יובל ל־73. הכינו סרטים, הכינו סדרות – והכול הושם כמובן בצד״.

מבחינת מצגר, אם המדינה מבקשת לעסוק ב-7 באוקטובר, תפקידה אינו רק לספר מי נרצח, מי נחטף ומי היה גיבור. ״להמשיך להזיל דמעות על יורם, לספר מי הוא היה, כמה הוא היה סבא טוב – אוקיי, אבל זה מבחינתי צריך להישאר במשפחה. אם נחליט לעשות איזשהו פרויקט הנצחה לזכרו, נמצא בהחלט מה לעשות. אבל ברמת המדינה, אם המדינה רוצה באמת להתעסק עם זה, המקום האמיתי הוא לברר מה קרה לנו פה״. מבחינתה, הבירור הזה חייב לכלול את ההפקרה, את המדיניות שקדמה לאסון ואת האחריות לה.

לכן היא גם מתקשה לדמיין יום זיכרון שמסתכם בשחזור כרונולוגי של האסון. אילו הדבר היה תלוי בה, היא אומרת, הוא היה הופך כמעט למסע לימודי: ״אפילו לא יום, לא טקס, אלא סוג של מסע ישראלי. כמה ימים מרוכזים של למידה לעומק, שנוגעת בכאבים האישיים, בפגיעות, אבל בעצם – למה זה קרה? מאיפה זה קרה?״ היא אינה רוצה, לדבריה, להישאר רק במקום שבו ״אומרים היינו בשעה כך וכך ועשו לנו כך וכך״. ״אני לא רוצה להישאר שם, כי אז אנחנו נשארים בעמדה הקורבנית: עשו לנו, קרה לנו, ואנחנו שוב בוכים על מה שקרה לנו ושם זה נגמר. אני רוצה רגע לצאת החוצה ולהסתכל למה זה קרה״. החלופה שהיא מדמיינת היא חינוך שמנסה להבין את המציאות ולשאול כיצד משנים אותה: ״הלוואי שהיינו ממירים את המסע הישראלי הזה באמת בחשיבה על פתרונות, בחשיבה על המצב שלנו פה ואיך פותרים אותו״.

אבל בשלוש השנים שחלפו השתנה גם היחס שלה עצמה לזיכרון. בשנים הראשונות, היא אומרת, כמעט לא היה מרחק בין האירוע לבין המאבק. ״שנה שעברה עוד היינו בתוך הטראומה, ממש בתוך הטראומה, בתוך מאבק בוער״. גם אחרי שהחטופים חזרו נדרשו חודשים ״להאמין שהצלחנו לייצר את הנס הזה ולהחזיר אותם״, ולהוריד מעט את הקצב של מאבק יומיומי שבלע את החיים. השנה, לראשונה, היא מרגישה שנוצר מעט מקום לאבל עצמו. ״היום יש איזושהי קצת יותר נינוחות. פתאום אפשר באמת להיות בטקס. באמת להתאבל. להיות עם האנשים, להקדיש זמן לאבל קצת״. היא מתארת חלוקה שנוצרה כבר מתחילת הדרך בין מי שהיו פנויים יותר להנצחה בתוך הקיבוץ לבין מי שכמוה יצאו מיד למאבק: ״יש כאלה שהיו פנויים לזה מההתחלה, כי בזה הם התעסקו בקיבוץ. יש כאלה כמוני שיותר רצו למאבק ובאמת שמו את זה בצד״.

רק עכשיו, היא מספרת, היא מתחילה לשמוע גם סיפורים של אנשים שהכירה במשך כל התקופה אך מעולם לא שמעה מהם מה עבר עליהם באותו יום. בזום שקיימה השבוע עם ״נשים עושות שלום״, שהוקדש לנשות העוטף, היא שמעה את סיפוריהן של נשים שחלקן מוכרות לה כבר שנים. ״אני מכירה את חלקן בשם ולא הכרתי את הסיפורים. כל סיפור מטלטל״. ומתוך המרחק הקטן שנוצר עולה אצלה שאלה אחרת, שמלווה אותה בהרצאות שהיא מעבירה כיום: האם בכלל אפשר להעביר למי שלא היה שם את עומק השבר. ״איך אני מעבירה את תחושת השבר וחוסר האונים למי שלא חווה את זה? ואני רואה את העיניים מזדגגות מולי״. לדבריה, ״כמה שלא נדבר על זה, בסוף מי שלא חווה לא באמת מבין. לא מבין מה אנחנו כמשפחות חטופים עברנו, בשיטת הסלמי – פעם מודיעים, ופעם קוברים, ופעם רק דואגים״.

אבל המאבק על החטופים שינה אצל מצגר לא רק את האופן שבו היא חושבת על 7 באוקטובר, אלא גם את המקום שממנו היא מסתכלת על החברה הישראלית. ״האירוע הזה, שהיינו צריכים בכלל להיאבק בממשלה בשביל להחזיר אותם, זרק אותנו למקום שלא הכרנו״, היא אומרת. ״אנחנו, האקטיביסטים של המאבק, מצאנו את עצמנו בשוליים, הכי בשוליים של החברה, כי אנחנו עוכרי ישראל, תומכי חמאס, פוגעים באחדות, נגד הממשלה״.

דווקא משם, היא אומרת, התחילה לראות אחרת קבוצות שהיו בשוליים הרבה לפניה. במהלך המאבק פנתה לנציגים של משפחת אברה מנגיסטו ולבדואים ושאלה מדוע הציבור שלהם אינו יוצא למאבק כפי שעשו משפחות החטופים. ״אני בוערת — והם למה לא יוצאים? ואז אמרו לי: איפה היית כל תשע השנים האלה? אנחנו כבר עשינו את כל הדברים שאתם עושים עכשיו״.

שלוש שנים הן כלום

״עברו בסך הכול שלוש שנים. זה כלום זמן. אני יודעת שבעת הזאת, אם את לא מעלה סטורי בתוך 15 שניות, אז את מרגישה שהלך עלייך, שנגמר, כי אנחנו חיים בקצב מאוד מאוד מהיר״, אומרת ויניצקי-סרוסי. היא משווה זאת ל-11 בספטמבר: בארצות הברית חלף עשור עד לפתיחת האנדרטה הלאומית בניו יורק. היו ויכוחים על השטח, על התכנון, על הנדל״ן, הוקמה ועדה, נערכה תחרות ונבחרה הצעה. אבל בישראל, היא אומרת, הזמן עצמו נתפס כסכנה.

״עולה השאלה, האם הזמן עושה טוב או רע? כאן אני חושבת שיש בהלה, ואולי בצדק, שאם אני הרגע־הרגע לא אשים את הרגל שלי ואשים את הדגל שלי, אז ייקחו לי, אז לא יתנו לי, אז לא יקשיבו לי״. מתוך הבהלה הזאת נולדה גם כמות עצומה של הנצחה אזרחית. ״אני אחכה למדינה? איפה המדינה הייתה ב-7 באוקטובר? אז כל אחד עם הסטיקר שלו וכל אחד עם השלט שלו. אנחנו רואות המון המון הנצחות שעלו מלמטה״.

הסטיקרים שמכסים תחנות, בתי קפה, עמודים, מיגוניות ומכוניות הם טכנולוגיית זיכרון כמעט דמוקרטית. ״זו צורה של הנצחה מאוד מיידית, מאוד זולה. היא די נגישה להרבה מאוד אנשים, בניגוד לאנדרטאות, שרק אנשים עם הון חברתי והון יכולים להקים. לסטיקר אין ועדת היגוי, תקציב ממשלתי או מכרז. כל אחד יכול שיהיה לו סטיקר ולהדביק אותו בכל מקום ובפועל הופך כמעט כל מרחב למרחב הנצחה״.

אבל הכוח הזה הוא גם חולשה. ״יוזמות אזרחיות יכולות להיות חזקות מאוד עכשיו, אבל המדינה מחזיקה בזמן. הנצחות וולונטריות לא יכולות לשרוד כמו שטקס מדינה ישרוד. מי שמארגן טקס אזרחי מתנדב, מתעייף ומתבגר, והפקות זיכרון עולות כסף״. לדבריה, גם עצרות הזיכרון לרבין השתנו לאורך השנים.

״יוזמות אזרחיות יכולות להיות חזקות מאוד עכשיו, אבל המדינה מחזיקה בזמן״

פרופ׳ ורד ויניצקי-סרוסי

״אנחנו כסוציולוגיות יודעות שאם זה לא משהו שהוא ממוסד באיזשהו אופן, אז הסיכוי שלו לשרוד את הזמן הוא קטן. בסופו של יום להנצחה המוסדית, הרבה פעמים ההנצחה הממסדית, יש יותר סיכוי לשרוד. אין אף פעם בטוחות בזיכרון, כי זיכרון קולקטיבי הוא חיה רעה. הוא מתפרק, הוא מאוד מאוד מושפע מכל מיני ענייני הווה. הוא יכול להשתנות״.

ועדיין, הכיוון אינו חד-סטרי. ״זיכרון הוא משהו מאוד אבסטרקטי. מה שהופך אותו למשהו שמרגישים זה דברים מטריאליים: טקסים, סמלים, סרטים, מוזיאונים ושירים. וחלק מהדברים האלה מחלחלים גם למעלה, לעיצוב הזיכרון המדינתי. יש מערך יחסים שהוא לא תמיד שוויוני, כי יש יחסי כוח. אבל חלק מהתכנים מלמטה יוכלו לחלחל למעלה, והתכנים מלמעלה בוודאי זורמים למטה. יש לפעמים דיאלוג. אני לא יכולה להגיד שזה בינארי לגמרי״.

הגבורה והשכחה פועלות יחד

״בסיפור שיש בו כל כך הרבה קורבנות – המון, פשוט כמות עצומה על זמן מאוד קצר – עולה השאלה את מי נזכור? הרי לא נוכל לזכור את כולם״, אומרת ויניצקי־סרוסי. היא משתמשת ברוזה פארקס ובאנה פרנק כדי להמחיש כיצד אדם אחד הופך לעיתים לדמות שדרכה חברה שלמה זוכרת אירוע גדול בהרבה ממנו. ״פארקס לא הייתה האישה הראשונה שסירבה לפנות את מקומה לאדם לבן באוטובוס. מתוך שישה מיליון יהודים שנרצחו בשואה, אם יבקשו מרבים בעולם לנקוב בשם אחד, הם יאמרו אנה פרנק. מי בכל זאת יש סיכוי שיישאר בזיכרון שלנו? כמישהו שדרכו יסופר הסיפור״.

ויניצקי-סרוסי חוזרת שוב לרצח רבין כדי להסביר שהפיצול אינו חדש. גם שם נוצרו שני מרחבים: הקבר בהר הרצל והכיכר בתל אביב, הממלכתי והפוליטי, הטקס הרשמי והעצרת האזרחית. ״הסיפור של הפיצול הוא אחת הדרכים – או הדרך שבה הרבה פעמים ישראל מתמודדת עם עבר בעייתי״, היא אומרת. אלא שב-7 באוקטובר ״יש לנו עוד פיצול על הפיצול״. על הטקס של המשפחות היא אומרת: ״למה הם עושים טקס משלהם? יש להם כסף מיותר? לא. בגלל שיש כל כך הרבה גורמים שמרגישים שהם נמצאים במקום עוין – והם כנראה צודקים – אז הם אמרו: אנחנו חייבים את הטקס שלנו, כי בטקס של המדינה אין לנו שם אף אחד משלנו״.

״לפעמים השכחה וההשמטה היא טובה, כי היא עוזרת לנו ללכת הלאה, אבל לפעמים ההשמטה והשכחה היא מכוונת והיא רעה״

פרופ׳ ורד ויניצקי-סרוסי

לכל סיפור, היא אומרת, יש שלושה מרכיבים: ״יש את הגיבור של הסיפור, יש את האירועים ויש את הפרשנות״. בעבר, לדבריה, המאבק התנהל פעמים רבות בעיקר בשכבה השלישית: הייתה הסכמה בסיסית על מה קרה ועל מי השתתף, והוויכוח היה מה משמעותו. את רצח רבין היא שוב מביאה כדוגמה. קיימת הסכמה רחבה על הביוגרפיה של רבין ועל כך שנרצח בכיכר בידי יגאל עמיר; המאבק מתחיל בפרשנות: האם עמיר היה ״עשב שוטה״ שפעל לבדו, או תוצר של מחנה פוליטי, רבנים, דין רודף ואקלים ציבורי מסוים. ב-7 באוקטובר, לעומת זאת, המאבק מתחיל כבר בשכבות הראשונות. החומרים ממשיכים להיחשף, עובדות עדיין נבדקות, ויש מחלוקת גם על הגיבורים וגם על גבולות הסיפור.

כשנשאלה מה חזק יותר בעיצוב הזיכרון, השמטת הכישלון או הדהוד סיפורי הגבורה, ויניצקי־סרוסי סירבה לבחור ביניהם. ״יש פה מאבק. יש פה גורמים שמנסים להשמיט דברים, ויש גורמים שמנסים להחזיק דברים. המאבק הזה קיים״. כדי להבין אותו, היא אומרת, צריך לחזור להקשר: ״המרחב הוא מרחב שאין בו אמון בשלטון, ברשויות, קודם כול כי החוזה הופר ב־7 באוקטובר. הופר ברמה הכי בסיסית שיש. אנשים שניסו להזעיק עזרה ואיש לא בא להציל אותם לאורך שעות ארוכות״. אבל היא מבקשת גם להיזהר מהמחשבה שכל השמטה היא בהכרח מניפולציה. בזיכרון האישי יש דברים שבני אדם צריכים לשכוח כדי לחיות. ״לפעמים השכחה וההשמטה היא טובה, כי היא עוזרת לנו ללכת הלאה, אבל לפעמים ההשמטה והשכחה היא מכוונת והיא רעה. גם ההשמטות הן תלויות הקשר, תלויות סיפור, תלויות בסיבות. לפעמים היעדר הזיכרון מציל אותנו ומאפשר לנו איפשהו לאסוף את החיים שלנו״.

מי מחליט מה הלקח?

בסופו של דבר, מבחינת ויניצקי-סרוסי, השאלה אינה רק מה ייזכר אלא מה ילמדו ממנו. ״שאלה שהיא אולי בעיניי יותר חשובה היא מה הולך לקרות במערכת החינוך בישראל סביב האירוע הזה״, היא אומרת. ״בסופו של יום סוכן הזיכרון הקריטי ביותר זה מערכת החינוך, ואחר כך הצבא״.

ב״מדינה חובבת זיכרון״, כפי שהיא מכנה את ישראל, יום זיכרון הוא גם שיעור באזרחות. ״אלה ימים שאנחנו מחנכים את אזרחי העתיד למשהו. מה היינו רוצים שהם יצאו מזה? האם אנחנו רוצים וצריך לזכור ולהתאבל על הנעורים העלומים ולספר סיפור על אנשים שהיו להם חיים ואינם? וגם – איזה לקחים אנחנו אמורים ללמוד מכל זה?״

כאן היא חוזרת לשואה, כדי לשאול מה חברה עושה עם זיכרון. ״אם אנחנו בוחרים לקחת את המשלחות לפולין ורק לדרוך על אדמת פולין ולא להבין הקשר, ולעשות רק טקסים ולבכות – אז זה חינוך רגשי. זה לא חינוך היסטורי, זה לא חינוך אינטלקטואלי, זה לא חינוך שמלמד. זה חינוך שפועל על רגש״.

״השבר הגדול זה כשאתה מבין שלא עשו את המאמצים״

אילה מצגר

גם אילה מצגר משווה את הפער הזה לקושי ללמד אירועים היסטוריים טראומטיים בכלל. ״אני כמורה מנסה להסביר על השואה. אני יכולה לקרוא עדויות, אני יכולה להיות ביד ושם, אני יכולה לנסות להבין את האירוע בגדול – זה אף פעם לא יחלחל פנימה באותה רמה אם לא נשבר לך משהו, אם לא חווית את זה״. וכשאני שואלת אותה מה הייתה רוצה שילד שילמד בעוד שלושים שנה על 7 באוקטובר יידע על יורם מצגר, התשובה שלה מתחילה דווקא בחיים שקדמו לחטיפה. ״שנחטפו אזרחים ממיטתם. אזרחים שתרמו למדינה, אזרחים שנתנו את כולם״. במלחמת ששת הימים שירת יורם בתחנת האיסוף הגדודית (תאג״ד) בקרב על גבעת התחמושת, והיה מהראשונים שנכנסו לרחבת הכותל. ב-1970 החל לעבוד בשב״כ, ושם, היא אומרת, נודע כמי שהעדיף תחכום ואנושיות על כוח: ״החוקר שמדבר, לא מרביץ. בן אדם אנושי, שעושה חידות ומשחקי חשיבה, חוקר דרך להיות בן אדם ולהגיע לחקר האמת דרך תחכום ולא דרך מכות״.

אבל הסיפור שהיא מבקשת להשאיר אינו רק סיפור חייו של יורם. הוא גם סיפור היחסים בין אזרח למדינה. ״יש מה לספר על כל החבורה הזאת. גם המבוגרים שנורא קל להגיד – הם עשו את חייהם ויאללה. בסוף אלה אנשים מהשורה, אזרחים שתרמו את חלקם למדינה בכל מיני צמתים״. והשבר, מבחינתה, אינו רק שהם נחטפו אלא מה שהתרחש אחר כך: ״המדינה שמה פס עליהם במקום להחזיק את ההסכם שצריך להיות לה עם האזרחים – לפחות לעשות את המאמצים לנסות להחזיר אותם. השבר הגדול זה כשאתה מבין שלא עשו את המאמצים״.

אם הייתי יודעת שעושים הכול – אז מילא

״אם הייתי יודעת שעושים הכול – אז מילא. אבל כשאתה מבין שוב ושוב ושוב, ועכשיו גם המידע יוצא, שלפעמים זו הייתה חלמאות, חוסר יכולת, והרבה פעמים זה כמובן חוסר רצון – לא באמת התאמצו להחזיר אותם. זהו. אז זו הפקרה״. מבחינת מצגר, לכן, הזיכרון אינו יכול להסתפק בשאלה מי היה יורם מצגר או מה אירע לו. אם בעוד שלושים שנה יספרו עליו רק כאחד מקורבנות 7 באוקטובר, אבל לא יספרו על החוזה בינו לבין המדינה ועל הרגע שבו, לתפיסתה, החוזה הזה נשבר, יישאר הסיפור האישי, אבל חלק מרכזי מן הסיפור שהיא נאבקת לזכור ייעלם.

המאבק שינה אצל מצגר גם את השאלה מה בכלל אמור לעשות זיכרון. אחת התובנות הראשונות שלה אחרי 7 באוקטובר, היא אומרת, הייתה: ״די, אני לא רוצה לחיות ככה יותר. אתה חווה כל כך הרבה מוות, כל כך הרבה אובדן מסביב. זה בלתי אפשרי. כמה אלימות. אי אפשר״. מבחינתה, לכן, הזיכרון אינו יכול להסתכם בשחזור האסון או בהנצחת קורבנותיו; הוא צריך לאפשר לשאול מה בחברה ובמדינה צריך להשתנות כדי שלא נמשיך לחיות בתוך אותו מעגל.

את השאלה הזאת היא לוקחת היום למפגשים עם תלמידי תיכון וחניכי מכינות, ומדברת איתם על ״פציעה מוסרית״, המחיר שאדם עלול לשלם על פעולה המנוגדת לערכיו. ״הצעירים עוד לא מבינים את המשמעות של פציעה מוסרית, של כמה זה עוד עלול לפגוע בך. כמה אתה תהיה שונה לגמרי אם היום תתנהג בצורה אלימה ושונה לגמרי מהקודים המוסריים והערכים שלך. מה זה יעשה לך עוד שנה, שנתיים, שלוש?״ בעיניה, דווקא כאן נבחן החינוך לזיכרון: לא בכמה טקסים עומדים, אלא אם הוא מפתח יכולת לחשוב באופן ביקורתי על סמכות, אחריות ואלימות. ״אנחנו רוצים להיות צייתנים, אנחנו רוצים להיות חלק, רוצים להיות בסדר, רוצים להיות טובים. זה בא משם, זה לא ממקום רע״.

״די, אני לא רוצה לחיות ככה יותר. אתה חווה כל כך הרבה מוות, כל כך הרבה אובדן מסביב״

אילה מצגר

וזה גם הפער שמצגר מזהה בין לזכור לבין ללמוד. היא מספרת שלא הצליחה לדמיין את עצמה חוזרת ללמד באשקלון, ומתארת אנשים ש״הקדישו את הנסיעה לפולין״, אבל לדבריה אינם מסוגלים לראות את המתרחש ״עשר דקות מהם״. ״אלה לא אנשים רעים״, היא מדגישה. מבחינתה, זו בדיוק הסכנה בזיכרון שהופך לטקס בלי להפוך לכלי להתבוננות בהווה. אפשר לזכור היטב את האסון של אתמול, ובכל זאת לא לפתח את היכולת לזהות בזמן אמת את האחריות, ההפקרה והאלימות של היום.