מי שמגיע אלי חי לא יוצא ממני מת

הפגזים נוחתים. אתה תכף מת. אבל הצוות הרפואי של נגמ"ש צ750421 מתקדם, מנסה להציל פצועים ולהישאר בחיים. סיפורם של ד"ר חנן טאובר, אנשיו ועשרות אחרים. מלחמת יום הכיפורים, יום אחרי יום, אדם ועוד אדם. הפרק הראשון

 

6 באוקטובר

אם נחש שחור נכנס ללול, כל התרנגולות משתתקות בבת אחת. דממת מוות נופלת על המקום. זה זיכרון הילדות החד שמכה בו בשבת, 6 באוקטובר 1973, בשעה שתיים בצהריים. הד"ר חנן טאובר ניצב אז בביתן 17 של המחלקה האורתופדית בבית החולים תל השומר כששקט חריף ופתאומי נופל על חדר מס' 10, שבו משוכנים הילדים החולים ואמותיהם המקרקרות ומכרכרות סביבם, ובחוץ מיללת האזעקה. ממש כמו אז, עולה התמונה במוחו, כמו כשהיה ילד במשק בשדה ורבורג ודומייה נפלה על המטילות שחשו סכנת מוות מרחפת על ראשן.

טאובר עצמו כבר יודע. יום קודם לכן, בערב החג, כששימש תורן במחלקת הטראומה, הביאו טייס אחד ואשתו בכרמל דוכס שלהם את בנם שנחתך בלחי. האבא יושב במכונית, המפתח בסוויץ' והאמא מאיצה בטאובר שיתפור לה את הילד מהר, הם חייבים לחזור לבסיס, הוכרזה כוננות.

למחרת, בבוקר יום הכיפורים עצמו, מגיע טאובר בתום המשמרת שלו לבית ריק. אשתו צביה, רופאת ילדים בהריון, כבר יצאה למשמרת שלה בבית החולים אסף הרופא. הוא מניח על הפטיפון המחובר למערכת הסטריאו החדשה תקליט עם הקונצ'רטו הכפול לשני כינורות של באך בביצוע פרלמן וצוקרמן, וכבר מתכוון לחמם לעצמו את הצלי שצביה השאירה לו. ואז טלפון, על הקו הפרופ' יצחק פארין ראש המחלקה: "טאובר, בוא, אנחנו מפנים את החולים". טאובר חוזר למחלקה ומתחיל לחתום על מכתבי שחרור למאושפזים. בקרוב מאוד, הוא יודע, ישכבו במיטות האלה חיילים פצועים.

אחרי שהוא חותם על מכתב השחרור האחרון שב טאובר הביתה. הוא אוכל את הצלי שלו, וחושב איך זה שמעזים לצאת למלחמה בלעדיו, הוא הרי הרופא החטיבתי, "תוֹרֶן של אדה" ברשת הקשר. אז הוא מרים טלפון ותפוס, תפוס, תפוס. כשהוא מצליח לתפוס מישהו במפקדת חטיבה 600 מרגיעים אותו: "יבואו לקחת אותך בערב", מערכת הגיוס פועלת. בינתיים הוא אורז תרמיל. הוא זוכר שהכניס לתוכו רק חמישה זוגות תחתונים. אם בפעם הקודמת זה לקח שישה ימים, חשב, עכשיו זה ייקח חמישה.

מאוחר בלילה הוא מגיע למחנה חטיבה 600 בשדה תימן. בשטח יש התרוצצות מטורפת של מילואימניקים שמוציאים מהסככות את המג"חים, אלה טנקי הפאטון M60A1 של החטיבה, מזוודים אותם ומכשירים אותם לתזוזה. באותו הלילה טאובר נוסע לחר"פ 543 במחנה-נתן כדי להתעדכן על הנעשה בסיני. גם שם יש בלגן אטומי, אף אחד לא יכול לספר לו כלום. ובכל זאת הנסיעה הזאת לא היתה לשווא: טאובר פוגש שם את הד"ר אסתר גולדנברג, רופאת הח"ן הפיקודית, חברה של אשתו, בת אותו מחזור. כשהם עומדים להיפרד הוא ניצב מולה ופתאום, באינסטינקט, מצמיד אותה אליו, מחבק אותה חזק נורא. בתוכו הוא חש שהפרידה ממנה היא כמו תחליף לפרידה שלא הצליח להיפרד מאשתו, אפילו לא בטלפון. את צביה שוב לא ראה במשך חודשים ארוכים. "היא עברה את המלחמה כמו איזה זומבי: רופאה בהריון שעושה תורנויות יום כן, יום גם כן".

7 באוקטובר

ביום ראשון בבוקר, 7 באוקטובר, יוצא הד"ר טאובר למלחמה בסיני, לא על שרשראות הטנקים והזחל"מים כמו שאר החטיבה, כי אם במכונית המגויסת: זאת פורד טרנזיט כחולה ובעל המכונית הוא גם הנהג. אבל הוא זוחל, זוחל ומזדחל. לא עובר את ה-60 קמ"ש. טאובר שממהר לחזית מתחיל לקטר. "תן גז", הוא חוזר ואומר לנהג, "תן גז", וגם מודיע לו חגיגית שכשהם מגיעים לסיני מחליף אותו הנהג הקבוע שלו, יוסי בן-גיגי, שאתם במכונית. אבל האיש שידיו על ההגה לא מתרשם. בתחנת דלק בבאר שבע הוא מתכונן לעצירה כי פתאום הוא מחליט שבדיוק הגיע הזמן לבדוק מים ולהחליף שמן. עכשיו טאובר כבר צורח. הנהג בתגובה שם ברקס. הוא תולש מהמכונית את הרדיו, מסנן "עם המשוגע הזה אני לא יוצא למלחמה" ונעלם. לטאובר אין מושג עד היום מה עלה בגורלו. בן-גיגי מתיישב על ההגה. הם טסים לטסה.

במחנה טַסָה, שבצפון-מערב חצי האי סיני, ממוקמת מפקדת אוגדה 143 של אריאל שרון. בפעם הקודמת שטאובר היה שם זה היה לפני ארבע שנים בתור רופא גדוד השריון 184, והתאג"ד היה ארבעה אוהלים סחופי חול ורוח. עכשיו זה בונקר מבוטן ומבוצר, ובתוכו שוררת אווירת נכאים של רופאים בסדיר, טרוטי עיניים ומותשים אחרי כמעט שני ימי קרבות. "מהרגע הראשון ברור לי שזאת קטסטרופה", הוא אומר, "קודם כל ההפתעה, ואחר כך זה שביום הראשון של המלחמה, בדרך לנקודת הגיוס, נהרג לנו סמג"ד, שלום עין-גל, בתאונת דרכים ליד רחובות. והעובדה שהטנקים והזחלמ"ים ירדו לסיני על השרשראות שלהם כי לא היו מספיק משאיות תובלה. והיו המעוזים – שהיה ברור עוד מכל התרגולים שעברתי במלחמת ההתשה שהם לא יעמדו בשום התקפה רצינית, ולא יצליחו לעצור כלום. כלום. סתם, מלכודות מוות".

אני ממטוס לא קופץ

את הנסיעה הראשונה שלו לסיני, בתקופת ההתשה, עשה חנן טאובר בחברתם של סטארים בסדר גודל של עדנה לב, דודו דותן ודובי גל: חברי להקת פיקוד צפון של 1969. באוטובוס של הלהקה הוא תפס טרמפ לגדוד שריון 184 של חטיבה 401 שבו הוצב כרופא גדודי. זה היה אחרי שגמר את הסטאז' שלו באורתופדיה בבית החולים מאיר, ואחרי שסיים קורס קציני רפואה.

מאז שהיה ילד הוא נמשך לרפואה. היה לו איזה דוד רופא ששימש מין מודל לחיקוי: ייקה שהיה רופא כפרי עוד בגרמניה, ואחרי שעלה לארץ ישראל עבד בקופת חולים "כשרופאים עוד רכבו על סוסים". טאובר נולד בשנת 1944 במושב שדה ורבורג להורים שעלו לארץ משלזיה עלית. היה להם מה שנקרא אז "משק מעורב": שמונה פרות, לול תרנגולות ומטע. הילד חנן התחיל לעבוד מגיל צעיר מאוד במשק המשפחתי: מחלק תערובת לתרנגולות, אוסף ביצים, רודף אחרי מכרסמים ונחשים שחורים שחדרו ללול, תופס ומרוצץ את ראשם במעדר. ובימי הקיץ הלוהטים היה יושב שעות על גבי שעות לרגלי עצי הפרי ומשקה אותם בצינור גומי עם קילוח דק.

טאובר זוכר ילדות מאושרת ומורים מעולים שהביאו אותו לרמה ש"להתקבל לעתודה לא היתה בעיה בשבילי". מי שקלט אותו בצבא אחרי שסיים את לימודי הרפואה היה הד"ר ערן דולב "הוא בא אלי ואומר לי 'טאובר, יש לי בשבילך משהו מיוחד – גדוד 50 של הצנחנים', עניתי לו: 'המפקד, אני ממטוס לא קופץ'". טאובר רופא רווק וצעיר. מה יעשו בו? שלחו אותו לשריון בסיני. זו מלחמת ההתשה. הגדוד ישב אז במעבר המתלה וספג אש מצרית בלי סוף. טאובר ישב שם במחלקת הרפואה עם שני אמבולנסים, שאחד מהם הוא פארגו כבד ומסורבל עוד מימי ממלחמת העולם השנייה. שם, כשטיפל בפצועים מהמעוזים, למד לראשונה איך עושים טריאז' – המיון ומתן קדימות לטיפול ולפינוי בארוע רב נפגעים.

גם ביום שהיה אמור לעלות לירושלים כדי לקבל את התואר ברפואה הגיעו אליו פצועים. "הביא אותם אלי נתן ברנד, רופא של גדוד הנדסה שאחר כך נהיה נאורולוג ילדים. היה שם הרוג אחד וכל השאר פצועים קל, אז תפסתי טרמפ עם המשאית שהעבירה אותם לרפידים, ומשם עליתי על טיסה כדי ללכת לקבל את התואר".

במשך כל מלחמת ההתשה הסתובב טאובר עם מוטו, כלל אחד שמדריך אותו: "מי שמגיע אלי מת לא יוצא ממני חי, אבל מי שמגיע אלי חי - לא יוצא ממני מת". הוא משתתק לרגע, נושם נשימה עמוקה, ואז מוסיף: "ביום כיפור זה לא היה ככה. אז כבר מתו לי אנשים בידיים".


מימין חנן טאובר במלחמת יום הכיפורים. "אני הייתי שם עם הרבה אדרנלין" 

דוֹד פימה רוצה לבוא למלחמה

אז בבוקר השני של מלחמת יום כיפור מתייצב טאובר בטסה אצל טוביה רביב מפקד חטיבה 600. זו החטיבה שגדודיה, 410, 409 ו-407 לחמו באזור המרכזי של סיני, גררו את גשר הגלילים, ביצעו את תרגיל ההטעיה בזמן צליחת התעלה ופרצו את ראש הגשר במתחם מיסורי והחווה הסינית. 119 מחיילי החטיבה נהרגו בקרבות מרים, היא איבדה את רוב הטנקים שלה במלחמה.

רביב המח"ט מחליט עוד באותו הערב שהוא עצמו מעביר את המלחמה על גבי אחד הפאטונים, ואת שני הנגמ"שים היחידים שיש לו הוא מעביר לרשות קצין הרפואה החטיבתי. זו החלטה אנושית מאין כמוה, שמעמידה במקום הראשון את חיי האדם: רביב קובע שהאיש המנוסה ביותר בחטיבה בתחום הרפואה הדחופה חייב לנוע על כלי רכב שיש לו מיגון מסוים ויכולת עבירות גבוהה, ולא על איזה טרנזיט מגויסת שתשקע בדיונות הטובעניות של סיני בפעם הראשונה שתעשה את דרכה אל פצוע. כך בסוף הפורד טרנזיט הכחולה נזנחת איפשהו בטסה, ונגמ"ש אחד מבין השניים שניתנו לרפואה מועבר בסופו של דבר לצורכי תצפית אל יאיר אהרונוביץ, קמ"ן החטיבה.

נותר נגמ"ש רפואה חטיבתי אחד. נגמ"ש צ750421. הנגמ"ש של טאובר.

רק בטסה, שעות אחדות לפני שהם יוצאים לשטח, מתגבש צוות נגמ"ש הרפואה. מלבד טאובר ישנו שם סג"מ גרשון גורביץ, המפקד הקרבי של הנגמ"ש, הסמל שלו דני סיגלר, הנהג הוא שלמה קרודו, האיש הטכני אורי יורן "בחור אמיץ מאוד, שהיה הבדרן של הצוות. והחוש הומור שלו יצר בינינו איזה בונדינג". יורן הוא חולה אסתמה, ובזמן הלחימה אמנם לא סובל משום התקף אבל הוא כבר מודיע לטאובר חגיגית שאיך שהמלחמה נגמרת הוא חוטף התקף ואז חייבים לפנות אותו לארץ.

טאובר שהאיום בהתקף אסתמה עתידי מנקר כל הזמן איפשהו במוחו שולח גלויה לאשתו הרופאה. הוא כותב בו משפט אחד: "צביה, תכיני לי שני מדיהיילר לאורי יורן". זה הכל. "אתה מבין?" היא מספרת, "אני בהריון וזאת הדרישת שלום הראשונה שאני מקבלת מבעלי שיצא למלחמה. לא 'שלום', לא 'מה שלומך?' רק שאני אשיג לו שני משאפי ונטולין כדי שהוא יוכל לתת לאיזה חייל שלו".

אל נגמ"ש הרפואה צוּות, לפחות לפרק זמן מסוים, חובש שאיש לא זוכר את שמו. טאובר חושב שאולי שם משפחתו אטיאס. הוא לא בטוח.

וישנו גרוס, החובש עקיבא גרוס. החייל הראשון מהחטיבה שיצא למלחמה. הוא משתייך לחוליית הקישור בחירום, ומגיע ראשון למרכז הגיוס ביפו. הוא מתיישב על הטלפון אבל לפני שהוא מתחיל להקפיץ מילואימניקים לחזית בצו 8 יש לו משימה דחופה יותר: הוא מטלפן לבחורה שאתה קבע דייט ראשון במוצאי יום הכיפורים, גם היא סטודנטית לכימיה באוניברסיטת תל אביב, "אני חושב שאני לא אוכל להגיע", הוא אומר לה. ורק אז הוא מתחיל לגייס את אנשי היחידה, מתוך רשימה אינסופית. כולם מתרוצצים שם כמו משוגעים ובאמצע ההמולה מזהה פתאום גרוס פרצוף מוכר. מי זה שם? דוד שלו פימה? מאיפה הוא צץ עכשיו? זה אח של אמא שלו, שעלה אולי שנתיים קודם לכן מרוסיה ויש לו מוסך ביפו, לא רחוק ממרכז הגיוס.

עכשיו צריך להבין, מספר גרוס, הטיפוס הזה, פימה ליפמנוביץ' הוא לא סתם אחד. הוא היה בצבא האדום, והוא היה מתאגרף, וכמה שנים אחר כך הוא היה מאמן נבחרת ישראל באיגרוף ונסע אתה לאולימפיאדת סיאול, והוא אחד כזה שהיה מכריח את המתאגרפים שלו לנשק את דגל ישראל לפני שהם עולים לזירה. אז "הוא עומד שם ואומר לי שהוא גם רוצה לבוא למלחמה. עניתי לו 'לא, משוגע!' והיה קשה לי להסביר לו. אני לא יודע רוסית והיידיש שלי, ככה, צולעת. בסופו של דבר הוא אומר לי 'טוב, אני לא אלחם. אני רק אשמור עליך'. אז הייתי צריך עוד לשכנע אותו שם שייתן לי מנוחה. שיילך הביתה".

הלך ליפמנוביץ', אז כבר באו המשאיות. גרוס מתיישב באוטובוס ליד אבי שמעוני, בחור אחד שהוא מכיר: עם אשתו אביבה, גרוס למד ביחד בתיכון קלעי בגבעתיים. "הוא היה כזה, שקט, צנוע, מאוד רגוע, בחור שנעים לדבר אתו. ואני זוכר שדווקא לא דיברנו על המלחמה. דיברנו על מה קורה בגבעתיים, ומה שלום אביבה, דברים כאלה". כשהם מגיעים בלילה לשדה תימן נפרדות דרכיהם.

גרוס מגיע לטסה ושם טאובר אוסף אותו מיד לנגמ"ש שלו. טאובר מכיר אותו עוד כחובש פקוד שלו מהסדיר. "עקיבא תמיד רגוע ומרגיע, חובש מצוין ויד ימיני. הוא היה ממש חבר והוא זה ששמר על השפיות שלי שם במלחמה". שכן הוא עצמו, כך הוא מעיד, היה "מאוד נלהב, עם הרבה-הרבה אדרנלין", ועקיבא - הקוטב השני שלו. ביחד הם מאזנים זה את זה: "אתו הרגשתי שיש לי מישהו שאני יכול לסמוך עליו", אומר טאובר, "שאני מאמין בו".

גם טנק לא מפריע לישון

כוחות הרפואה של החטיבה בראשותם של הרופאים הגדודיים חיים יפה, קלמן גויטיין וג'ק הירש; והרופא החטיבתי טאובר,מתרכזים על ציר הרוחב המוביל מרפידים ועד לתעלה - המכונה במפת הקוד סיריוס ציר "עכביש". הם לא נעים במסגרת יחידות האם שלהם. כל מחלקות הרפואה הגדודיות נעו על זחל"מים וזחל"דים, גם הם כלים ישנים ממלחמת העולם השנייה, "ולי היתה זלדה, נגמ"ש M113, לא איזה זחל"ם פינוי אלא ממש נגמ"ש פיקוד, עם מקלע מקדימה". בעזרתו יכול טאובר לרדת מעכביש, או בהגדרה פחות לקונית ויותר מדויקת "מהכביש הזה שהיה ברדק אימים, פקק תנועה אחד אדיר עם רכבים ומשאיות וכל מכליות המים והדלק וכל הזחל"מים עליו" מתאר טאובר.

נגמ"ש צ750421 על צוותו מתמקם ליד ציר עכביש, מיקום מדויק: מֶתֶג 55. "הפצועים הובאו לשם ואז כבר נמצא הכוח הרפואי שיטפל בהם ויעביר אותם לעורף, בפינוי רכוב או במסוקים". ביום הוא בדרך כלל בתנועה, יושב על הקשר החטיבתי והאוגדתי ומקבל קריאות והוראות לאן לנסוע לטפל בפצועים, ובלילות חוזר לעכביש 55. בלילה גם המצרים חדלים מלירות ובעצם הלחימה נפסקת. טאובר פורש מיד אלונקה ונשכב עליה לישון, עד אור ראשון. השינות שלו עמוקות מאוד, אולי "סוג של בריחה מהמציאות". שום רעש לא מפריע לו: לא טנקים שנוסעים ממש לידו ואפילו לא קולות של ירי. "המלחמה הזאת היתה מאוד אינטנסיווית, לא היו בה הרבה רגעי אתנחתא", הוא אומר. כן, פעם אחת הוא מתנדב לבשל ארוחת ערב ממנות הקרב, בטח מטגן לוף ומגיש פלחי תפוח לקינוח, אבל האוכל יוצא כל כך מזעזע שהוא זורק אותו עוד לפני שהוא מגיש אותו לחברים מהנגמ"ש, והולך לישון בלעדיו.

מן השינות העמוקות האלה מעירים אותו בכל בוקר פיצוצים היסטריים: לא רחוק מעכביש 55 עומדת סוללת תותחי 175 מ"מ. התותחים האלה מתחילים לירות עם אור ראשון והבומים שלהם הם השעון המעורר שלו. טאובר רואה לנגד עיניו עד היום את טבעות העשן היוצאות עם שחר מלועי התותחים. זה מזכיר לו טבעות עשן שמעשנים מנוסים יודעים להפריח באוויר.

8 באוקטובר

ביום שני, 8 באוקטובר, נקרא נגמ"ש הרפואה אל הפצועים הראשונים שלו. הכלי יוצא מטסה ונע לכיוון דרום-מערב על ציר עכביש, ואצל טאובר עולה תחושת דז'ה-וו ממלחמת ההתשה. הפצועים הראשונים של החטיבה הם שני קצינים. אחד מהם סובל מכוויות ומשבר פתוח באזור השוק והקרסול. טאובר ואנשיו חובשים אותם ומעלים אותם לרכב שייקח אותם לטסה. צריך חובש מלווה וגרוס קופץ על הנון-נון. גרוס יושב שם בין הפצועים ומשפר חבישות. ממש מתחתיו פתאום הוא שומע: "עקיבא, עקיבא", מישהו קורא בשמו.

"אני מסתכל: אני רואה את אבי שמעוני שוכב מתחתי. הייתי קצת המום: אני לא טיפלתי בו בשטח, טיפלתי בפצוע השני ובכלל לא ראיתי ולא ידעתי שהוא שם ופתאום אני רואה אותו על הרצפה, פצוע. מישהו שרק לפני כמה שעות אתה ישבת ודיברת אתו על ענייני דיומא. אז הוא אומר לי, 'אני אהיה בסדר, אני אהיה בסדר'. ראיתי שהוא חבוש - לא עבודה שלי – אבל ראיתי שהוא חבוש רציני בפלג גוף תחתון ואני שואל אותו, 'מה קרה לך?' והוא אומר לי ככה, 'אה, שברתי את הרגל'".

גם לטאובר הפציעה לא נראית מסכנת חיים. כעבור ארבעה ימים אבי שמעוני מת. נפטר בבית החולים בילינסון בפתח תקוה ממה שמוגדר כזיהום כללי. "הפציעה שלו לא היתה כזאת שהוא היה צריך למות ממנה", קובע טאובר. "אבל במלחמה הזאת הרופאים הצעירים היו מגויסים ובבתי החולים בארץ נשארו הזקנים, שלא ידעו כבר בדיוק איך לטפל". אחרי המלחמה פגש טאובר את קצין רפואה ראשי דן מיכאלי. "אני אומר לו, 'אתה לא רוצה לחקור איך זה שחייל שאני שולח עם שבר פתוח בסך הכל מת בבית חולים בארץ מזיהום?' והוא עונה לי: 'לא רוצה להיכנס לזה'", והוא עוד היה מומחה למחלות זיהומיות.

9 באוקטובר

עכשיו "תהרגו אותי!" את הצרחות האלה זוכר טאובר עד היום. ביום שלישי 9 באוקטובר בשעות הצהריים הוא שומע בקשר קריאה על נפגעים בציר עכביש. מי שאחראי להביא אותו לנקודה זה גורביץ, הסג"מ הג'ינג'י מקיבוץ יגור שרק לפני שבוע גמר קורס קצינים ועכשיו יושב במושב המפקד כשחצי גופו בחוץ. הנוהל הוא כזה: הוא מקבל בקשר נקודת ציון, מוצא את הנ"צ על מפת הקוד ומנחה את קרודו הנהג איך להגיע אליה. כשהם מגיעים טאובר יורד מהנגמ"ש. לנגד עיניו נגלה מחזה: "ערימה של פצועים שחטפו טילי סאגר". שוכב שם באלונקה על החול חייל אחד עם שבר פתוח בירך ומרוב כאבים הוא לא מפסיק לצעוק "תירו בי! תירו בי!" הד"ר חיים יפה, הרופא של גדוד 410, ושני רופאים של גדודי תותחנים מטפלים בפצועים.

הרבה פעמים אלה הטנקים שמשתתפים בלחימה שמפנים את הפגועים, פשוט כי אין כלי רכב אחר שיחלץ אותם מהאש: על פי התרגולת קושרים את האלונקה עם הפצוע על הסיפון וטסים אתו לתאג"ד. טנקים שנפגעו גם מחלצים את עצמם לאחור – אם במזל הנהג הוא לא זה שנפגע, או שלא פרקו זחל.

בפעם הזאת, אומר טאובר, בטוח שלפחות טנק אחד עסק בחילוץ, כי הוא זוכר את עצמו מזנק לתוכו, תופס קסדה של אחד הטנקיסטים ובמערכת הקשר שמותקנת בה מזניק מסוקים שיבואו לפנות את הפצועים. אבל עוד לפני שנראה קצה של כנף מסוק באופק מתחילים המצרים לטווח את הנקודה. טאובר רואה איך פטריות העשן ושומע איך שריקות ונפילות הפגזים מתקרבות אליו. שום מסוק לא ינחת כאן, הוא כבר יודע. את האלונקות שעליהן שוכבים הטנקיסטים שחטפו את טילי הסאגר הם קושרים על שני נון-נונים וממהרים לטסה, שם כבר נפרשה הפלוגה הכירורגית של גדוד הרפואה האוגדתי. אחד הפצועים שמובל לשם זה ההוא שהתחנן לפני כמה דקות שישימו לו כדור בראש. במקום זה יפה שם לו קצת מורפיום. זה עוזר. הוא נרגע ומשתתק.

***

טאובר לוחש לבן-דוד "אנחנו לא נמצא כאן כלום". ברור לו שהטנק חטף פגיעה ישירה והכל שרוף בפנים. הוא מבקש להתחפף משם כמה שיותר מהר. אבל בן-דוד עקשן. הוא רוצה להיכנס פנימה, זה התפקיד שלו. שני הקצינים נכנסים לטנק המפויח, הם מתחילים לחפש אחר שרידי גופות.

תגובות

|
X
X

Send this to a friend